אמרה כנסת ישראל לשעבר הייתי עולה לפעמי רגלים וסלי בכורים על ראשי, המשכימים היו אומרים קומו ונעלה ציון אל ה׳ אלהינו… ועכשיו אלה אזכרה ואשפכה עליו נפשי…אדדם עד בית אלהים (שם תהלים מב ה), דמומה סלקא ודמומה נחתא בדממה אני עולה ובדממה אני יוצא. (איכ”ר א:ג)

כי מה כבר יש לאמר? פתחתי את איכה רבה והפכתי בו והפכתי בו ומצאתי מדרש קצר ולעניין. מדרש המבטא משהו חזק בלבינו ואילו דבריו: “קשה הוא סילוקן של בחורים כחרבן בית המקדש”. וחשבתי לעצמי,  על זה קשה להוסיף. ואולי בזה אסתפק. קשה הוא סילוקן של בחורים כחרבן בית המקדש. – על זה היה דווה לבינו על אלה חשכו עינינו…

והחלטתי ברשותכם להמשיך –להיכנס לתוך החושך בתקווה למצוא שם קרן אור בימים אפילים אלו.

 ויהי בחצי הלילה, או ליתר דיוק שעה לפני, רב החובל צווה לכל אנשיו לעלות על הספינות. רבים מהם, כולל המפאי היו אנוסים בדרכם לארץ אחרת. בחצות בדיוק צו הגירוש נכנס  לתוקף.המקום  ספרד, האחראי על המשימה קריסטופר קולומבוס והתאריך 2  1492לאוגוסט ובלוח  העברי תשעה באב.היעד ירושלים, לפחות כך כותב קולומבוס בספרו ספר הנבואות. בו הוא אומר שהוא שליח אלוהי לשחרר את ירושלים מידי המוסלמים, ולמצוא עולם חדש, ולממש את דברי נבואת ישעיהו סה:יז-יט:

יז   כִּי-הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה וְלֹא תִזָּכַרְנָה הָרִאשֹׁנוֹת וְלֹא תַעֲלֶינָה עַל-לֵב: יח   כִּי-אִם-שִֹישֹוּ וְגִילוּ עֲדֵי-עַד אֲשֶׁר אֲנִי בוֹרֵא כִּי הִנְנִי בוֹרֵא אֶת-יְרוּשָׁלַם גִּילָה וְעַמָּהּ מָשֹוֹשֹ: יט   וְגַלְתִּי בִירוּשָׁלַם וְשַֹשְֹתִּי בְעַמִּי וְלֹא-יִשָּׁמַע בָּהּ עוֹד קוֹל בְּכִי וְקוֹל זְעָקָה:

תגובה מעניינת למציאות הקשה.

ואם כן למה הוא מפליג מערבה ומגלה את אמריקה? הוא מסביר שזה כדי לצבור הון, מספיק כסף וזהב לגייס שבעת אלפים חיילים לבצע את המשימה שתמצא חן בעיני המלך והמלכה הקתוליים ששלחו. והיתר הסטורה. קרן אור בתוך החושך של האינקוויזיציה, גרוש ספרד, וחרבן של עידן זוהר בהיסטוריה של עם ישראל.

לא כולם זכו לסוף טוב. רובם כמו בחרבן הבית:   וְהָיָה כִּי-יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ אָנָה נֵצֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר ה’ אֲשֶׁר לַמָּוֶת לַמָּוֶת וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב לַחֶרֶב וַאֲשֶׁר לָרָעָב לָרָעָב וַאֲשֶּׁר לַשְּׁבִי לַשֶּׁבִי:

אבל היו יחידי סגולה, שארית הפלטה. ביניהם קבוצה אחת קטנה שמצאה מנוח לכף רגלה, לא באמריקה, ולא באיטליה, ולא בטורקיה, אלא בארץ ישראל בעיר צפת שתבנה ותכונן במהרה בימינו. שם לא רק בנו חיים חדשים, במובן הפיזי אלה גם שיקמו את חיי הרוח של עם ישראל. בין האריות בחבורה היו ר’ משה קורדברו, ור’ יצחק לוריא המכונה הארי ז”ל.

אחד מהגורים הפחות ידועים היה ר’ אברהם בן אליעזר הלוי ברוכים. ר’ אברהם ברוכים שירת קהילה שבורה. ניצולים ודור שני לניצולים. הוא חיבר תפילה הנקרא תיקון חצות.. דווחיום מהמאה השש עשרה בצפת מתארים את זה כך:

“בכל חצות לילה היה קם ומסבב כל הרחובות ונתן קולו בבכי והיה צועק צעקה גדולה בכל מר ויללה לכבוד הש”י שהשכינה בגלות ובית קדשינו ותפארתינו הי’ לשריפת אש וישראל הם בצרות גדולות. וכ”ז היה מכריז בקול מר ובבכייה גדולה. והכל עשה בקול רם כדי שישמעו אחרים וילמדו ממנו לזכות הרבים. ולכל ת”ח היה קורא בשמו ולא זז ממנו עד שראהו קם מן המטה. ובשעה זו נתמלא כל הקהילה כולה קולי קולות של גרסות משניות וגמרות., זוהר ומדרשי רז”ל ושל תהילים ונביאים ושל פזמונים ותחינות ובקשות.” (שם. 227-8)

ולא בכדי חיבר ר’ אברהם ברוכים תיקון, שהרי תיקון היה הדרך בה התמודדו ענקי הרוח בצפת בשבר בת עמם. תיקון, עצמי, תיקון, העם, תיקון עולם ותיקון הקב“ה. כלומר ניסיון לגשר על הפער שנוצר בין האדם לבוראו עקב הקטסטרופה. ברוכים חילק את התיקון לשני חלקים תיקון רחל, המתייחס לחרבן לגלות ולצרות הקשות העוברות על עם ישראל. אותם הוא תיאר בהתגלמותה של רחל המבכה על בניה ומאנה להינחם על בניה כי איננו. והחלק השני נקרא תיקון לאה בו תיאור השאיפה לזיווג. הרצון להתחבר שוב עם השכינה שנעדר מחייהם. ניסוח זה משתקף בכמיהה של לאה לבעלה יעקב.

נשים אלו מסמלות את הגלגל החוזר בעולם. כל חייה של רחל היו חיי תהפוכות המסמלים גאולה המתקרבת ומתרחקת כאחד. רחל כמעט מתחתנת עם יעקב בחיר לבה וברגע האחרון החלום נדחה. כאשר היא כבר מתחתנת ורוצה יותר מכל ללדת, ה’ סוגר את רחמה. לבסוף בדרכה לארץ ישראל רחל מתה בשעת לדתה. כל החוויות הפרטיות האלו מבשרות על התמהמות גאולת הבנים העתידה. לעומתה, לאה השנואה בסופו של דבר נהפכת לאמא של שבטי קה ונקברת במערת המכפלה ליד בעלה. בתיקון חצות נשמעים שני קולות אלו. ר’ נחמן מברסלב מסביר את הרב-מימדיות של התפילה בליקוטי מוהרן:

כי מסתמא אין אומרים חצות על העבר ועיקר אמירת חצות הוא מה שנעשה עכשיו עם האדם, וכשיאמר חצות בבחינה זו יכולין למצוא כל אשר עם לבבו בתוך אמירת חצות.

בתיקון חצות הצליח ר’ אברהם הלוי ברוכים לתת ביטוי עכשווי להרהורי הלב של קהל שומעיו בראי המאורות המרכזיות בהיסטוריה של עם ישראל. החורבן של המגורשים האלו שהתחיל בתשעה באב היה המשך ישיר של חרבן הבית. והסיפור ממשיך בכל דור ודור והשנה נתווסף עוד פרק של צער וכאב, מלחמת בין המצרים. קטיושות נופלות, ערים ואמהות בישראל גולות מעל אדמתן, חיילים נחטפו, וסילוקן של בחורים גדול מחרבן המקדש.

אנחנו נמצאים בימים של חושך ואפלה, ימים של אי-ודעות. ושוב עולה השאלה למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים? ונוצר מצב של בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה. אין לה מנחם מכל אוהביה. ומה יהיה?

אין לה מנחם. א״ר לוי כל מקום שנאמר אין הוה לה, ותהי שרי עקרה אין לה ולד (בראשית יא ל), והוה לה, שנאמר וה׳ פקד את שרה (שם בראשית כא א), ודכוותיה ולחנה אין ילדים (ש״א שמואל א׳ א ב), והוה לה, שנאמר כי פקד ה׳ את חנה וגו׳ (שם שמואל א׳ ב כא), ודכוותיה ציון היא דורש אין לה (ירמיה ל יח), והוה לה, שנאמר ובא לציון גואל (ישעיה נט כ), אף כן את אומר אין לה מנחם, והוה לה, שנאמר אנכי אנכי הוא מנחמכם.

אמן כן יהי רצון.

Click here for the English version of this article

“נורא אלהים ממקדשיך אל ישראל הוא נתן עז ותעצמות לעם ברוך אלהים”

(תה’ סח:לו)

פסוק זה נותן ביטוי לחשיבות ולמרכזיות של בית ה’, כמקדש מלך משם נבעו הברכות והשפע האלהי. בזמן שהבית היה קיים, תפישה זו חדרה עמוק למודעות הדתית של העם. הם עלו למקדש להקריב קרבנות בתדירות ולהראות את פני ה’ אלהיהם שלוש פעמים בשנה. המקדש שימש להם כמרכז הדתי, וכמקור השפע האלהי. חייהם היו קשורים בעבודת הקודש שנהגה בו. לכן, חורבן הבית היה זעזוע עמוק שהשאיר את העם בלי עוגן ומסגרת לחייהם הרוחניים. החלל שנותר בהעדר הבית דרש תגובות דתיות על מנת לעצב מחדש את חיי הרוח של היחיד ושל הציבור כולו.

מנהיגי הדור היו צריכים לחפש אמצעים חלופיים לבנות ולייצב את היהדות בהעדר המקדש, וכן לדאוג שזכרונו לא יתקהה. שני גדולי התנאים רבן יוחנן בן זכאי ור’ יהושע בן חנניה סללו דרכים לעזור לעם בעת צרתם, דרכים להנצחת המקדש ולזיכרון של החורבן. בדרכים אילו אנו צועדים עד היום הזה.

רבן יוחנן בן זכאי היה גדול התנאים בדור שלפני החורבן ובעשר השנים שלאחריו. מסופר עליו שבזמן שבית המקדש היה קיים הוא היה יושב ושונה בצלו של ההיכל, ושהוא היה עד ראיה לחורבן עצמו:

“היה רבן יוחנן יושב ומצפה כנגד חומת ירושלים לדעת מה יעשה בה כדרך שנאמר בעלי, ‘ועלי יושב על הכסא יד דרך מצפה’ . כיון שראה רבן יוחנן בן זכאי שחרב ביהמ”ק ונשרף ההיכל עמד וקרע את בגדיו וחלץ את תפליו והיה יושב ובוכה ותלמידיו עמו.” (אדר”נ נוסחא ב’ פרק ז).

קשה לדעת מי היו אותם התלמידים המתאבלים עמו, באותה שעה קשה , כשחוו את חווית החורבן . את שמות תלמידיו הדגולים מצאנו במשנה באבות ב: ח, וביניהם ר’ יהושע בן חנניה. הוא לא נזכר במדרש הנ”ל אבל הוא מופיע יחד עם רבו במדרש הבא, בו הוא ורבן יוחנן מטיילים בירושלים אחרי החורבן:

“פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים והיה ר’ יהושע הולך אחריו וראה בית המקדש חרב אמר ר’ יהושע אוי לנו על זה שהוא חרב מקום שמכפרים בו עוונותיהם של ישראל. אמר לו בני אל ירע לך יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה ואיזה זה גמילות חסדים שנאמר,’ כי חסד חפצתי ולא זבח’.” (אבדר”נ א פרק ד)

מדרש זה בא לפרש את המשנה, “על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים”(אבות א:ב) מיוצגות בו שתי תגובות שונות לחורבן,

האחת של התלמיד, השניה של רבו. ר’ יהושע נותן ביטוי לחומרת המשבר שפקד אותם ולכאב העולה נוכח השפל התהומי שאליו הגיעו בעקבות החורבן. דבריו מעידים על המצוקה הרוחנית העמוקה שלו בשעה שהוא קולט את ההשלכות המרות של העדר הבית ואמצעי הכפרה, באומרו: “אוי לנו על זה שהוא חרב מקום שמכפרים בו עוונותיהם של ישראל”. לעומתו רבן יוחנן עונה ואומר, “יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה — גמילות חסדים.”

למרות שעולמם של תנאים אלו ובני דורם נחרב, ריב”ז מציג דרכי הסתגלות למציאות של העדר מקדש. דרכים אילו ניתן היה לקיימן בכל מקום ללא תלות במעשים המקובלים. היכולת להמשיך נשענת על העובדה שיש כפרה אחרת, שעליה העולם יעמוד, והיא, גמילות חסדים. רבן יוחנן אינו שולל את חשיבות הקורבנות, אלא מנסה לשים את הדברים בפרספקטיבה הנכונה. “כי חסד חפצתי ולא זבח”.

אולם, יתכן שיש לתגובת ריב”ז מגמה חבויה וערך חינוכי נוסף, חשוב לא פחות. בתור רב, הוא מלמד את תלמידו שאין טעם להתמקד בתוצאות החורבן אלא יש לחפש את הגורמים אליו. יתכן שלקוי מוסרי-חברתי, חוסר הבנה והפנמה של החשיבות והמרכזיות של גמילות חסדים, הביאו לחורבן. רבן יוחנן מציין שעל ידי גמילות חסדים נוכל לכפר על חטאותינו אבל מעבר לזה, יש ביכולתנו לחדש ימינו כקדם בלי לחזור על טעויות העבר.

דברי רבן יוחנן משקפים את הריאליזם שלו. הבית נחרב אבל חייבים היו להמשיך הלאה ולנצל את דרכים שעמדו לרשותם על מנת לשקם את עולמם הרוחני. אותה גישה מציאותית של ריב”ז באה לידי ביטוי בתקנתו לבטל את הטקס של עגלה ערופה “משרבו הרוצחנין” ולבטל את המים המאררים “משרבו המנאפין”. (ירושלמי ע”ז מד א). בעקבות התנוונות החברה וירידת המוסר היה מקום להסתכלות אחרת וחדשה.

מעבר לריאליזם, ריב”ז משדר ממד נוסף בגישתו – האופטימיזם. הוא תיקן שורה של תקנות כזכר למקדש. בתקנות אילו רבן יוחנן הצליח להותיר משהו מהמקדש על תלו. כך עולה, למשל, מדבריו בראש השנה ד:א:

” יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעים, אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין. אמר רבי אלעזר. לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד. אמרו לו, אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין:”

וכן בראש השנה ד:ג:

” בראשונה היה הלולב נטל במקדש שבעה, ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב נטל במדינה שבעה זכר למקדש, ושיהא יום הנף כולו אסור:”

רבן יוחנן וסייעתו האמינו שמהרה יבנה בית המקדש, כשם שקרה בחורבן בית ראשון. תקנות רבן יוחנן היו שלב ביניים לשמור על הגחלת שלא תכבה. כשהמקדש יבנה יהיה המשך ישיר לעבודת הקודש שנהגה בו. אולם בינתיים כל קהילה וקהילה תהיה המרכז הדתי – ” כל מקום שיש בו בית דין”. כך דאג רבן יוחנן לא רק לתחליף פרגמטי מכיוון שבית המקדש לא היה קיים, אלא לדרכים לשקם ולחזק את יסודות החברה הדתית בכלל.

הביטוי החזק ביותר של הריאליזם של ריב”ז משתקף בבקשתו מהקיסר הרומאי להקים מרכז רוחני חדש ביבנה. רבן יוחנן התמודד עם האתגר העומד בפניו, על ידי שנוי כיוון. היה לו חזון להבטיח את עתידה של היהדות על ידי העברת מרכז הכובד מעבודת המקדש ללימוד תורה. מה שאכן התרחש.

מה היתה גישתו של ר’ יהושע תלמידו של ריב”ז? איך הוא הגיב לחרבן? מספר מקורות מעידים על הדרך שנקט בה: בראשית רבה סד:י מתאר מעשה שהיה.

“בימי רבי יהושע בן חנניה גזרה מלכות הרשעה שיבנה בית המקדש… והוון קהליא מצתין בהדא בקעתא דבית רמון כיון דאתון כתיבא שרון בכיין, בעיין לממרד על מלכותא אמרין יעול חד בר נש חכימא וישדך צבורא, אמרין יעול ר’ יהושע בן חנניא דהוא אסכולוסטקיא דאורייתא, עאל ודרש ארי טרף טרף ועמד עצם בגרונו אמר כל דאתי מפיק ליה אנא יהיב ליה אגריה אתא הדין קורא מיצראה דמקוריה אריך יהיב מקוריה ואפקיה אמר ליה הב לי אגרי א”ל זיל תהא מלגלג ואומר דעילת לפומא דאריה בשלם ונפקת בשלם, כך דיינו שנכנסנו לאומה זו בשלום ויצאנו בשלום, ויבואו עבדי יצחק, אין אנו יודעים אם מצאו אם לא מצאו, מן מה דכתיב וימצאו שם באר מים חיים הוי שמצאו מים חיים.”

מדרש זה מתאר את תקופת טריכינוס שבה נתנה רשות לקהילה היהודית לבנות את המקדש. לא עבר זמן רב והרומאים חזרו בהם. העם שהתאסף בבית רימון הגיב בזעם ובאכזבה. חפשו אדם חכם שירגיע אותם ומצאו את ר’ יהושע שהיה המלומד והבקי ביותר בכל חלקי התורה. הוא המשיל להם משל על קורא (ציפור) שהוציא קוץ מגרונו של אריה ואז בקש את שכרו. צחק האריה ואמר שכר? את חייך קבלת בשכר! כך אמר ר’ יהושע לעם המאוכזב , נשמח שאת חיינו קבלנו מהרומאים! גם הוא היה ריאליסט. נגזרה גזרה , המקדש נחרב,נצטרך להמתין בסבלנות עד שיגיע עת רצון לבנותו מחדש.

פגישה נוספת של ר’ יהושע עם העם מצאנו בגמרא בבא בתרא ס’ ע”ב:

“ת”ר: כשחרב הבית בשניה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר’ יהושע, אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל? אמר להם: א”כ, לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחותִ אפשר בפירות. פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכוריםִ אפשר בפירות אחרים. מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המיםִ שתקו. אמר להן: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר ־ שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר ־ שאין גוזרין גזירה על הצבור אא”כ רוב צבור יכולין לעמוד בה.”

הפעם, ר’ יהושע נפגש עם קבוצת פרושין, שבעקבות החורבן החליטו להקדיש את כל הוויתם לאבל על החורבן מתוך התנזרות מאכילת בשר ושתיית יין. הם הרגישו שאינם יכולים להתענג בתענוגי העולם הזה כשחיי הרוח נפגמו כל כך: “נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל?!?” בלי המקדש החיים אינם מה שהיו פעם ועל ידי הדגשת ההיעדר בקשו לשמור על ייחודו של המקדש.

יתכן שהחורבן גרם לתחושה שיש צורך בהלקאה עצמית עקב הטרגדיה הנוראית. השורדים, גם הם חייבים לסבול. או שהיהודים האלו, שהיו עדי ראיה לזוועות החורבן הגיבו לתענוגות המושחתים של הרומאים והחליטו להחמיר על עצמם. חשיפה לשפל הנורא של העולם הגשמי הובילה לרתיעה חריפה מהגשמיות ומעבר אל הפרישות.

מה היתה תשובתו של ר’ יהושע בוויכוחו עם הפרושין? הוא פתח בטכניקה של רדוקטיו עד אבסורדם (וויכוח המוביל למגוחכות) וטען שאם הם לא אוכלים בשר ולא שותים יין אולי כדאי להם להימנע מלאכול לחם, פירות או אפילו לשתות מים, בעקבות ביטול מנחות, בכורים ונסוך המים!

ר’ יהושע ודאי אינו כופר בצורך להתאבל על בית המקדש אבל הוא מסביר את הבעייתיות שבשקיעה באבלות עד כדי חידלון וחוסר יכולת לקיים חיים תקינים. “שאין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב ציבור יכולים לעמוד בה”. לכאורה, דברי ר’ יהושע פשוטים, אי אפשר לצפות מאנשים לעמוד בחומרות כה כבדות. אולם נראה שהיתה לר’ יהושע מטרה חינוכית נוספת. גם הוא מתייחס בעקיפין לנסיבות החורבן. ההתפצלות והכיתתיות שבעם לפני שהבית נחרב היתה קיצונית וחמורה ביותר. מעשה הפרושין המתוארים כאן, מהווים דוגמה לכת נוספת שקמה בעקבות החורבן. ר’ יהושע מבקש למנוע את תופעת הכיתתיות על מנת שלא לחזור על הטעות. בשעות קשות שבהן אחדות העם כה חיונית יש לגזור רק גזרות שכל הציבור יכול לעמוד בהן.

בהמשך הגמרא מופיעה רשימה של הנחיות כיצד להתאבל על ידי מעשים המוגדרים כזכר לחרבן. גזרות אלו מתייחסות לבית האדם, לאוכל שלו, לבגדיו ולשמחות שבחייו, הכל מושפע מהחורבן. אולם יש שינוי מהותי בין הצעות אלו להצעות של רבן יוחנן בן זכאי. כאן לא מדובר על זכר למקדש אלא זכר לחרבן.

יתכן שר’ יהושע ראה את חלום בניית המקדש כדבר שהולך ומתרחק לכן ראה צורך להמשיך בחיים אבל להכניס תזכורות תמידיות. הכאב של החורבן קיים ויש צורך להישאר רגישים אליו. יש צורך לשמר את הכאב גם בדורות שאולי כבר לא יחושו אותו באותה עוצמה.

פעם נוספת מצאנו את ר’ יהושע מטייל ברחובות ירושלים. הפעם לא עם רבו אלא עם תלמידו ר’ עקיבא:

על הר ציון ששמם וכבר היה רבן גמליאל ור’ אלעזר בן עזריה ור’ יהושע ור’ עקיבא…

פעם אחרת היו עולין לירושלים הגיעו לצופים וקרעו בגדיהם הגיעו להר הבית וראו שועל אחד יוצא מבית קדשי הקדשים התחילו הם בוכים ור’ עקיבא משחק.

אמרו לו: “עקיבא לעולם אתה מתמה עלינו אנו בוכים ואתה משחק”.

אמר להם: “אתם למה אתם בוכים?” אמרו לו:” ולא נבכה מקום שכתוב בו (במדבר א’)’ והזר הקרב יומת’ והרי שועל יוצא מתוכו ועליו נתקיים הפסוק ‘על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו’!

אמר להם:” אף אני לכך אני משחק,הרי הוא אומר (ישעיה ח’) ‘ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו’ וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני, אלא מה אמר אוריה (ירמיה כ”ו) כה אמר ה’ צבאות ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה, ומה אמר זכריה (זכריה ח’)’ עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובת ירושלים ואיש משענתו בידו מרב ימים’ וכתיב בתריה (שם זכריה ח’) ‘ורחבות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחבתיה’. אמר הקב”ה הרי לי שני עדים אלו ואם קיימים דברי אוריה יהיו קיימין דברי זכריה ואם יבטלו דברי אוריה יבטלו דברי זכריה, ושמחתי שנתקיימו דברי אוריה ולבסוף דברי זכריה עתידין להתקיים.”

ובלשון הזה אמרו לו:” עקיבא נחמתנו תתנחם ברגלי מבשר”. (איכה רבה ה:יח).

כמו בטיולו עם רבן יוחנן גם כאן ר’ יהושע בוכה בראותו את החורבן ובהבנתו שקוימו דברי התוכחה, “על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו.” ר’ עקיבא משתמש באותו עקרון של רבו ר’ יהושע וחבריו שפרשו את המציאות כקיום דברי הנבואה, אבל הוא זורע זרעים של אופטימיות. קיום דברי נבואת הפורענות מפנה את הדרך לקיום דברי נבואת הנחמה.

מציאות החורבן דרשה ממנהיגי ישראל לפתח דרכים להתאזרות, שיקום, ותקומה למלא את החלל שנפער עם החורבן. גישותיהם של רבן יוחנן ור’ יהושע נתנו דרכים מעשיות ליצירת זכר למקדש, וזכר לחרבן. אולם דברי ר’ עקיבא נתנו לדורו ולדורות כולם חזון מלא תקווה ונחמה לחזק את לבנו עד שנזכה לשמוע על ההרים רגלי המבשר.

Click here for the Hebrew version

In memory of Malkie Roth and Michal Raziel  לע”נ מלכי רוט ומיכל רזיאל הי”ד

Imagine if you will, what our lives would be like if the Beit Hamikdash were still in existence. Aside from the obvious geographic shift which would move the entire Jewish people to the land of Israel, all our rituals and rites would be Temple oriented. We wouldn’t merely read Parshat Shekalim, we would contribute to the fund, and we wouldn’t read Parshat Parah, we would be purified with the ashes of the red heifer. And most of all we would all bring sacrifices and partake of them. For example, the korban Pesach itself “al matzot umerorim“, together with the matza and bitter herbs, would replace the symbolic afikoman at the Seder table.

In all respects, the Temple would be the center of our religious life – our divine nerve center. No longer symbolic rituals, but rather the real thing!

And so it was, long ago and far away…

Now imagine the trauma of all of that taken out from under us. Suddenly there was no anchor; no spiritual or political leadership. That void required re-creating the religious life both of the individual and the collective. It called for leaders to work at developing alternate routes of spirituality. It challenged the rabbis to devise ways to keep Judaism vibrant in times of despair, to engage in acts which are known respectively as zecher l’mikdash (commemorating the Temple) and zecher l’churban (commemorating the Destruction).

Two great leaders – giants among the Tannaim- were Rabban Yohanan ben Zakkai and his disciple Rabbi Yehoshua ben Hananiah, They blazed trails to help their people in real time. They are the trails which we continue to walk on to this very day. Let us stroll along with them down memory lane.

We begin with Rabban Yohannan ben Zakkai.

We have little biographical information about Rabban Yohanan ben Zakkai, the first century tanna and leading sage at the end of the Second Temple period and the years following the destruction. In a passage in Sifre Zot Haberachah 16 we are told that he, like Moshe, lived for 120 years, forty of which he spent in business, forty in study, and forty in teaching. It is from those last forty years that the Jewish people of his time and to this very day benefit.

We are told that Rabban Yohanan taught and expounded in the shadow of the Temple and in fact we have on record in Avot deRebbe Natan his eye witness account of the churban, at which point we are told that he rent his garments, took off his teffilin, and sat and wept together with his students. But Rabban Yohanan accepted his fate and that of his nation with great dignity which is evidenced by what he did in the wake of destruction. Let us visit with Rabban Yohanan and his student Yehoshua ben Hananiah as they stroll among the ruins of Yerushalayim.. This passage is from Avot deRebbe Natan, a midrashic commentary on Pirke Avot. It refers to the second mishna in the first chapter: Al shelosha devarim haolam omed. Al haTorah ve-al haavodah ve-al gemilut chassadim; The world stands on three things; on Torah, Divine service, and acts of loving-kindness.

Loving-kindness: as it says: “For I desire loving-kindness and not sacrifice” (Hoseah 6:6). From the beginning the world was created with loving-kindness as it says, “For I have said: the world is built by loving-kindness…”(Psalms 89:3). Once Rabban Yohanan ben Zakkai was leaving Yerushalayim and Rabbi Yehoshua was walking after him and he saw the Temple destroyed. Rabbi Yehoshua said, Woe to us, that the place where Israel’s sins were atoned for is destroyed. He said to him, My son, do not be distraught. We have another manner of atonement instead of it, and it is loving-kindness, as it says: “For I desire loving-kindness and not sacrifice” (Avot deRebbe Natan 1:4)

What is reflected in the two approaches in this midrash? Rabbi Yehoshua expresses his despair. He is crushed not only by the lack of sacrifices and the disappearance of venue to atone for our sins; he also anticipates the long-range effects of the churban.

His Rebbe, Rabban Yohanan did not wish to disparage sacrifices. It was only in his desire to provide an opportunity to observe the Torah without a Temple that he ascribed the power of atonement to deeds of love – “al shelosha devarim haolam omed; al haTorah, ve-al haavoda ve-al gemilut chassadim” (Pirkei Avot 1:2)– there are three pillars upon which the world rests: Torah, service (sacrifices) and loving-kindness.

In addition, Rabban Yochanan sought ways to observe mitzvot irrespective of place or habits of the mind. He was a realist, a man who knew that new avenues of spirituality could and must be forged.

The realism of Rabban Yohanan is evidenced by way of his legal decisions which are recorded in Yerushalmi Avodah Zara 43b. With the proliferation of murders it was he who discontinued the practice of egla arufa, whereby an unaccounted murder is atoned for. With the proliferation of adulterers, he discontinued the practice of Sotah.

I would like to suggest that there is something more. He is teaching his student Rabbi Yehoshua to focus not on the effects, but rather on the cause of the churban- a lack of gemilut chassadim- so as not to repeat the mistake of history, and in addition, to rebuild the Mikdash in every home and every heart through chessed .

But it was more than realism which Rabban Yohanan exhibited; it was his optimism. In addition to the above episodes, we have legal texts which record Rabban Yohanan’s approach towards churban. In a series of Takkanot, decrees, Rabban Yohanan essentially established a group of precedents, motivated by his hope that mehera yibaneh hamikdash, the Temple would be rebuilt speedily. These decrees bear the collective name Zecher l’mikdash, commemoration of the Temple, and are found in Mishnah Rosh Hashana chapter 4:

If the holiday of Rosh Hashana fell on Shabbat, they would blow the shofar in the Temple but not in the rest of the country. After the destruction, Rabban Yohanan ben Zakkai decreed that they would blow the shofar in every town where there was a Beit Din. Rabbi Eliezer said, Rabban Yohanan Ben Zakkai decreed only about Yavneh. They said to him, This applies equally to Yavneh and to any town where there is a Beit Din. 2) Yerushalaim had an advantage over Yavneh, that every town where it was possible to see and hear and it was close and from which it was accessible, they would blow the shofar [on Shabbat]. But in Yavneh, they blew the shofar only in the Beit Din. 3) At first the lulav was shaken in the Temple seven days and in the rest of the country only one day. After the destruction, Rabban Yohanan ben Zakkai decreed that the lulav be shaken in the whole country seven days, zecher l’Mikdash, and that during the whole day of the waving [of the omer] the new grain should be prohibited. 4) At first, testimony regarding the new moon was accepted the whole day. Once, witnesses tarried, and the Levites were wrong in the daily hymn. They decreed that they would only accept testimony till the afternoon sacrifice, and if witnesses came later, both that day and the next were sanctified. After the destruction, Rabban Yohanan ben Zakkai decreed that they would accept testimony regarding the new moon all day.

Rabban Yohanan and his constituency believed that although the Temple lay in ruins, it was simply a matter of time, perhaps 70 years, until the next Mikdash would be built. With this hope in mind, Rabban Yohanan felt the need to legislate in such a way as to keep the Mikdash and its customs alive.

Perhaps the most powerful demonstration of the realism and eternal optimism of Rabban Yohanan is in the most famous story about him, that of his daring request from the Roman Emperor to establish a Yeshiva in Yavneh to perpetuate Torah. Judaism must go on, if not in the Temple in Jerusalem, then in the academy in Yavneh.

But if you recall, Rabban Yohanan is accompanied on his stroll by Rabbi Yehoshua, one of his five most outstanding pupils. It was Rabbi Yehoshua who was overcome by grief at the sight of the destroyed altar. How did he deal with the churban?

In a charming account in Genesis Rabba 64:10, Rabbi Yehoshua attempts to pacify an enraged crowd on the verge of rebellion due to the rescinded permission by Hadrian to rebuild the Beit HaMikdash. Rabbi Yehoshua gathers the group at Beit Rimmon and employs the famous fable of the crane that had extracted a thorn from the throat of a lion, and upon demanding his reward, was told by the lion, “be satisfied that I allowed you to live”. Rabbi Yehoshua was himself a realist. This passage in Baba Batra gives us the full account of his reaction to the churban:

Our Rabbis taught: When the Temple was destroyed for the second time, large numbers in Israel became ascetics, binding themselves neither to eat meat nor to drink wine. Rabbi Yehoshua got into conversation with them and said to them: My sons, why do you not eat meat nor drink wine? They replied: Shall we eat flesh which used to be brought as an offering on the altar, now that this altar is in abeyance? Shall we drink wine which used to be poured as a libation on the altar, but now no longer? He said to them: If that is so, we should not eat bread either, because the meal offerings have ceased. They said: [That is so, and] we can manage with fruit. We should not eat fruit either, [he said,] because there is no longer an offering of first fruits. Then we can manage with other fruits [they said]. But, [he said,] we should not drink water, because there is no longer any ceremony of the pouring of water. To this they could find no answer, so he said to them: My sons, come and listen to me. Not to mourn at all is impossible, because the blow has fallen. To mourn overmuch is also impossible, because we do not impose on the community a hardship which the majority cannot endure, as it is written, “Ye are cursed with a curse, yet ye rob me [of the tithe], even this whole nation.”(Malachi 3:9) The Sages therefore have ordained thus: A man may stucco his house, but he should leave a little bare…. A man can prepare a full-course banquet, but he should leave out an item or two…. A woman can put on all her ornaments, but leave off one or two…. For so it says, “If I forget thee, O Jerusalem, let my right hand forget, let my tongue cleave to the roof of my mouth if I remember thee not, if I prefer not Jerusalem above my chief joy”.(Psalms 137:5-6) What is meant by ‘my chief joy’? R. Isaac said: This is symbolised by the burnt ashes which we place on the head of a bridegroom. (Baba Batra 60b)

Consider the responses recorded in this Talmudic passage. The text informs us of a group of ascetics which emerges post destruction. Why might asceticism be a natural reaction to churban? One explanation might be that it is a constant reminder of the churban, a continual punishment for the survivors. Another explanation might be a recoiling from the physical world after seeing its excesses, and a desire to aspire toward more spirituality. If we survey other models of ascetics it may become clearer.

Take for example, the nazarite. There is rabbinic adage which says “Ha-roeh sotah b’kilkula yazeer atzmo min hayayin”, he who sees a wayward woman in her disgrace should refrain from drinking wine. He is drawn to asceticism as a compensatory device having seen what the Sotah’s physical indulgence drove her to. The other biblical model is recorded in Jeremiah 35 where we learn of the Rehabites, a group of people who neither drink wine nor live in permanent dwellings. Jeremiah, in his classic style, invited the people of Judea to a Rehabite performance on the Temple mount. At that point he offers them wine and they refuse, insisting that their father Jonadav ben Rechav forbade them to imbibe. Jeremiah, taking advantage of his captive audience, now turns to his constituency and says, “They listen to their father, why do you not listen to your Father who Art in Heaven”. Why did this sect turn to asceticism? We can only conjecture. Jonadav is mentioned one other time in the Bible in II Kings10:15. There we are told that he was involved in the crusade against the house of Ahab and Baal worship. Could it be that all of the bloodshed led him to seek spirituality through self denial and withdrawal from the physical world? The Essenes are yet another example of a sect of ascetics who sought to set themselves apart.

In our passage Rabbi Yehoshua wisely through reductio ad absurdum concludes that they have overdone it. But, he may be saying something even more profound; namely, that if they break away and form a sectarian group which differs from the rest, they are only encouraging the very factionalism which brought about the churban. Therefore, the Gemara lists those actions which were instated (presumably by Rabbi Yehoshua) as zecher l’churban, commemorations of the destruction; leaving a wall unpainted, leaving out one course at festive meals, leaving out one piece of jewelry, and ashes on the forehead of the groom at his wedding – food, clothing, shelter and semachot are affected by our sadness. The Talmudic passage ends with Rabbi Yishmael (one of the ten martyrs) who returns to the original contention that we should mourn excessively, but that by doing so we would exclude the masses who are incapable of such hardships and would find themselves deliberately transgressing.

Unlike Rabban Yohanan, Rabbi Yehoshua, who lives later and sees the hope of rebuilding the Temple moving farther and farther into the future, institutes not zecher l’mikdash, but zecher l’churban, symbolic acts which allow us to continue our lives, while surrounded by constant reminders. The pain of the churban cannot be eliminated and it is incumbent upon us to mourn..

It is this pain which our sensitive Rabbi Yehoshua experiences as he again strolls, this time with his students and colleagues Rabban Gamliel, Rabbi Elazar ben Azaria, and Rabbi Akiva, in the streets of Jerusalem.

Once they were ascending to Yerushalaim and when they arrived at Zofim, they rent their clothes. When they arrived at the Temple Mount, they saw a jackal leaving the site of the Holy of Holies. They all started crying, but Rabbi Akiva laughed. They said, Akiva, you always amaze us. We cry and you laugh. He said to them,Why do you cry? They said to him, How can we not cry. The place about which it says “any outsider who approaches shall be put to death” (Bemidbar 1:51) and now a jackal emerges from it. About this it says, “On Mount Zion which lies desolate, jackals prowl over it.” (Eicha 5:18) He said to them, Even I laugh about this, as it says, “and I call reliable witnesses, the priest Uriah and Zecharia son of Yeverechia, to witness for Me”. (Isaiah 8:2) And what does Uriah have to do with Zecharia? Uriah was in the first Temple and Zecharia in the second Temple. But Uriah said, “Thus said the Lord of Hosts, Zion shall be plowed as a field, and Yerushalayim shall become heaps of ruins.” (Jeremiah 26:18) and Zecharia said, “There shall yet be old men and women in the squares of Yerushalaim, each with a staff in hand because of their great age”. (Zecharia 8:4) and afterwards it says, “And the squares of the city shall be crowded with boys and girls playing in the squares.” (Zecharia 8:5) The Holy One Blessed Be He has said, here are these two witnesses, and if the words of Uriah are fulfilled, the words of Zecharia will be fulfilled. And if the words of Uriah are cancelled, the words of Zecharia will be cancelled. I rejoiced that the words of Uriah were fulfilled, and in the end the words of Zecharia will be fulfilled. They said to him, Akiva, you have comforted us. May you be comforted by the footsteps of the Messiah. (Eicha Rabba 5:18)

Rabbi Akiva, Rabban Gamliel, Rabbi Elazar ben Azaria, and Rabbi Yehoshua were walking in the old city and were reduced to uncontrollable tears at the sight of a jackal roaming in the ruins of the Temple. But while his colleagues were beside themselves with grief, Rabbi Akiva laughed. They were taken aback by Akiva’s reaction and questioned its propriety. He then pointed out that since this tragedy had been prophesied and fulfilled, so too, the prophesy of the rebuilding of the Temple would soon to be fulfilled.

It was Rabban Yohanan who kept the memory of the Beit HaMikdash alive, Rabbi Yehoshua who made sure we felt the pain, but in this midrashic anecdote, it is Rabbi Yehoshua’s student Rabbi Akiva whose faith and hope inspire us to see beyond the destruction, to the rebuilding of the Temple. Rabbi Akiva heard above the weeping- the footsteps of the Messiah.

Parshat Chukat

(Originally written in 5761/2001)

The mountains of Midian: The desert sun blazes and the hot winds blow as Moshe, the shepherd, follows his sheep into the wilderness. There, alone on the dunes, he hears a piercing voice from within a bush asking him a simple question, “What is that in your hand”? “Mazeh beyadecha?”, to which he replies, “my shepherd’s crook – my staff”-”matteh“. All at once God commands him to cast his staff upon the ground, and to his utter astonishment, it is transformed into a snake, and even more surprisingly, back into a lifeless piece of wood.

“What is that in your hand?” It is this question which will reverberate throughout the life of Moshe, as he takes his shepherd’s staff to perform, first the wonders, then the plagues, to split the sea, to vanquish Amalek, and ultimately to strike the rock. Mazeh beyadehcha, what is that in your hand? Let us examine together this and other biblical texts in an effort to understand what was this instrument in the hand of Moshe, and what was its role in determining the ultimate destiny of the Jewish people.

Our initial encounter is in Exodus chapter four. The matteh is the instrument through which the first of the otot, the signs, is performed.

But Moshe spoke up and said, “What if they do not believe me and do not listen to me, but say: the Lord did not appear to you?” The Lord said to him, “What is that in your hand?” And he replied, “a staff.” He said, “Cast it on the ground.” He cast it on the ground and it became a snake; and Moshe recoiled from it. Then the Lord said to Moshe, “Put out your hand and grasp it by the tail.” – he put out his hand and seized it and it became a staff in his hand – “that they may believe that the Lord, the God of their fathers, the God of Abraham, the God of Isaac, and the God of Jacob, did appear to you.” (Exodus 4:1-5)

The commentators question the meaning and purpose of this sign. By and large they appreciate the significance of the snake and not the staff.

Rabbi Yosef Bekhor Shor comes up with a fascinating literary illusion. The snake represents the primordial snake from the Garden of Eden. It was the snake who through his wiliness brought about all toil and suffering in the world. Therefore, the Hebrews will realize that it is their toil and suffering which is being addressed by God who will undo their fate. Another exegetical resolution is found in Abarbanel’s commentary. He interprets the snake as a symbol of the wily Pharaoh who is destined to become as ineffectual and powerless as the rod.

Modern exegetes such as Cassuto attempt to find relevance in the ot vis a vis ancient Egypt. And in fact when Moshe does perform this sign before Pharaoh, the magicians are capable of a similar feat but are ultimately undone by Moshe and Aaron.

But what may be perhaps an obvious but convincing interpretation is offered by Rabbi Obadiah Sforno. The staff is lifeless, and the hand (the second sign- Shmot 4:6-7) is alive. God deals death and gives life (memit umichayeh) and so he kills (makes leprous) the hand, and breathes life into the rod. Sforno’s innovative interpretation affords major significance to the lifeless rod and less to the snake.

And so it is that after all of Moshe’s objections, the Lord commands him, “Veet hamatteh hazeh tikach beyadecha asher taaseh bo et haotot. And take with you this staff, with which you shall perform the signs.” (Exodus 4:17)

The dynamism of the staff as an agent of divine signs has been demonstrated, but in truth the power of the staff is not only in its transformative power, but in its very presence. In Hebrew the word nes has two meanings. It of course means miracle, but it also means banner or ensign. It is clear that the matteh with which the nissim are to be performed is in and of itself a nes, an ensign, which imparts important meta messages to all who lay eyes upon it.

The reknowned Spanish exegete Rabbi Abraham Ibn Ezra makes the following observation: “…Vehu natan lo benimtza imo tamid ki matehu mishanto keminhag hazaken, ki derech roeh lo ba el par’oh.” “He gave him [a sign] that would be available always, for his matteh was his walking stick, according to the custom of the elders, because he could not approach Pharaoh as a shepherd.” (Ibn Ezra commentary to Exodus 4:2) For Ibn Ezra, the rod is not a shepherd’s crook since it is not befitting for a shepherd to have audience with the king (See Esther 5:1) but rather the elder statesman, the zaken, the 80 year old Moshe, entered with his walking stick which he carried with him always.

I beg to differ with Ibn Ezra on this point. It is my feeling that it is precisely the shepherd’s staff with which Moshe met Pharaoh – a simple staff which carried with it powerful messages. More than merely a utensil for leading the flocks, the matteh was an active anti-Egyptian statement – Ki toevat Mitzraim kol roeh tzoan – for all shepherds are abhorrent to Egyptians (Bereshit 46:34). Moshe as a shepherd will appear before Pharaoh and hence implicitly denounce Egyptian culture. As a shepherd he reverts to his cultural anscestry – kalat derech avot- he is following in the footsteps of the patriarchs. This gives additional impact to the lifeless rod which becomes an etz chayim in the sense of a way of life.

But there is an additional dimension as well. The rod in ancient Egypt was the symbol of royal authority and power. The snake, the uraeus, represented the patron cobra goddess of Lower Egypt. It was worn over the forehead on the headdress of the pharaohs and on the top of the scepter as emblematic of divinely protected sovereignty, and it served as a menacing symbol of death dealt to the enemies of the crown. The staff in the hand of Moshe is indeed the counter symbol to the one held by the Pharaoh.

The rabbis argue that the matteh was no ordinary stick but one with a long and glorious history. In the well known Mishna in Avot 5:8, we are told that the staff was one of the ten wondrous things created during creation at dusk of the sixth day.

Ten things were created at twilight on the eve of the Shabbat. And they were: the mouth of the earth, and the opening of the well, and the mouth of the donkey, and the rainbow, and the manna, and the staff, and the shamir, and the writing script, and the manner of writing, and the tablets [of the Commandments]…

The rabbis are grappling with the philosophical question of how supernatural events, miracles, can take place within the natural order. All of the items listed are explained in consonance with the theological principle of nes bederech hateva – miracles which conform to the natural order. These creations got in just under the wire during that first week of creation at dusk bein hashemashot; hence they are indeed nissim bederech hateva, miracles which conform to the natural order. This is the rabbinic way of including miracles within the confines of nature. One of the items on this list of the top ten is of course our matteh. Thus the rabbis struck a balance between the nes and the nissim of the matteh.

But a far more fantastic discussion of the matteh is found in the medieval midrash known as Vayosha. There the matteh is described as having been given by God to Adam, then handed down through the generations from patriarch to patriarch, and finally stolen by Yitro, an advisor in the Egyptian court, after Joseph’s death. Yitro planted the matteh in his garden where it flowered and bore almonds. When the time came to marry off his daughter, Yitro devised a test whereby eligible suitors would be required to uproot the matteh in order to win the bride. When Moshe, after helping the daughters of Yitro at the well, was invited to their home, he became interested in Zipporah and of course was told about the matteh, whereupon he simply proceeded to the garden and uprooted it. Overwhelmed, Yitro immediately turned pale realizing that this man must be the one who the magicians had predicted would destroy Egypt. Remember that Yitro according to the Rabbis was a prominent Egyptian advisor. So rather than giving Moshe his daughter, Yitro threw him into the dungeon. (In laws have always been in laws.) Zipporah secretly sustained Moshe for seven years until he was released.

In addition to the King Arthur motif, this Midrash describes our matteh as being divinely inscribed with the ineffable name of God and the initials of the ten plagues dezach adash beachav. There may be a play on words here between otot (signs) and otiot (letters).

What this midrashic text establishes is that the sacred origin and divine power of the matteh was implanted within it from the very beginning of time. Moreover, the midrash transforms the Almighty’s query. Mazeh beyadecha is not just an identification issue but rather more like: Oh my, look what you have in your hand – is that what I think it is?

And so it is this matteh which Moshe takes with him to Egypt to perform the makkot, the ten plagues. In the context of the plagues he employs it as a pointer, a baton to mark the onset of a plague. In makkat dam G-d tells him, “vehamatteh asher nehepach lenachas tekach belyadecha” “and take the staff which was transformed into a snake in your hand”, (Exodus 7:15) strike the waters and transform them into blood. The same technique is utilized for zefardeya, kinnim, barad, arbeh, and choshech. For Moshe, his staff becomes his tool, his trademark. But how did the people perceive of this mythical and magical matteh?

At what may perhaps be the ultimate moment of tension in our narrative, (Veal hayam laku chamishim umatayim makkot- At the sea they were smitten with two hundred fifty plagues (Passover Haggadah)) G-d is compelled to clearly define the role of the staff for the children of Israel.

The Israelites are surrounded, the Egyptians are on their heels and the sea is roaring in front of them. At that moment God says to Moshe, “Veattah Harem et maticha uniteh et yadicha al hayam uv’kaehu vayavou Bnei Yisrael betoch hayam bayabasha. The verse simply translates: “And lift up your rod and hold out your arm over the sea and split it, so that the Israelites may march into the sea on dry ground”. But Bachya offers an innovative twist. (commentary to Exodus 14:16.)

We should not understand this verse to mean that he should lift up his rod over the sea, since it only says “And Moshe held out his arm over the sea” (Exodus 14:21) but the meaning of “lift up your rod” is to remove it from his hand because those of little faith among Israel said that Moshe’s hand has no power to split the sea, but only with the power of the staff in his hand. Therefore it says “lift up your rod”- remove it from your hand.

Throughout the Exodus one might argue that Moshe Rabbenu maintained perspective. For him the matteh was the tool of his trade, but he had to constantly sharpen the focus for the children of Israel so that it would not become a magic wand in their eyes. Their belief in magic had to be transformed into belief in miracles, and their belief in Moshe into belief in the Almighty.

It was Moshe who could clarify the purpose of the matteh, but ultimately he himself would fall into the trap. Alas, there are those whose entire world is lost in one fateful hour. Such was the lot of Moshe when the answer to the question mazeh beyadecha, “what is in your hand?”, could be reformulated to “why did you take matters into your own hands?”

Forty years have passed. The promised land is within reach, but the people are worn and thirsty. This time God commands Moshe and Aharon,

You and your brother Aaron take the rod and assemble the community, and before their very eyes order the rock to yield its water. Thus you shall produce water for them from the rock and provide drink for the congregation and their beasts. Moshe took the rod from before the Lord as He had commanded him. Moshe and Aaron assembled the congregation in front of the rock and he said to them, “Listen you rebels shall we get water for you out of this rock?” And Moshe raised his hand and struck the rock twice with his rod. Out came copious water, and the community and their beasts drank. (Numbers 20:8-11)

The rest is history.

The matteh, Moshe’s trusty tool, did him in. What was it about striking the rock which was so reprehensible? The same action forty years earlier brought abundant water and no chagrin. In Parshat Beshalach the people are thirsty and God commands Moshe to strike the rock. Why in Chukat is this same action a federal crime? The attempts at resolving this mystery abound. Rabbenu Hannanel refuses to comment on this passage since he says that a perusal of the commentators who preceded him yields eighteen assorted sins of which Moshe was guilty. Not desirous to add to the list, he takes the fifth.

It seems likely that the key to unlocking the mystery of Merivah is indeed the matteh. The characters are the same, the situation identical, but the time and place have changed. In Parshat Beshalach Bnei Yisrael had just left Egypt. They were in Refidim, in the miracle mode, dependent for everything upon God’s glorious miracles. Now forty years have passed; they are about to enter the land of Israel and a change in orientation must take place. There will be no more manna, no more clouds to guide them, no more be’er, and no more matteh.

This is summarized beautifully in the commentaries of two relatively modern biblical exegetes Rabbi S.R. Hirsh and the Netziv in their commentaries to the story of Merivah.

Here they have arrived at the border of the promised land and a new era is opened before them. From now on the overt miracles of the desert will cease and instead of them there will be covert miracles in which God’s providence is hidden. This miracle was to be the transition to this new era and this was what it was to teach. Instead of the staff of Moshe in the desert, there will be the words of Moshe for eternity. (Hirsh, commentary to Numbers 20:11)

It is a well known custom of Israel when there is a draught to gather in public at one place, even when there is no Temple or place of sacrifices or presence of the Shechina, and the leader of the people says words of rebuke and then the whole assembly prays as it is enumerated in Massechet Taanit. And it was the desire of the Holy One Blessed be He that Moshe and Aaron would teach the people how to do this for all the generations in Eretz Yisrael and they would believe that even without the power of Moshe it is possible to act through the prayers of the public. Therefore God commanded them to gather the people by the rock and there the Shechina would be present, and there Moshe would tell the people the laws, and he would rebuke them, and then they would pray in public by the rock. (Netziv, commentary to Numbers 20:8)

The children of Israel are about to enter the land and a new era is about to begin. The overt miracles of the desert will cease. They will be replaced by the covert miracles, those in which God’s presence is subtle but sustained. This final chapter in the life of Moshe and Aharon was to be the transition from the matteh of Moshe to the word of Moshe, a transition which they were unable to make. The Netziv adds that the pedagogic value of the rock was lost. This was to be a lesson in successful aliyah. In the land of Israel water is brought about through collective prayer. The impact of recreating the events of Refidim with a different ending was to impress upon the Israelites the obsolescence of the matteh of Moshe. The assembly together would now become partners with the Almighty to perform covert miracles. God is Hamechdesh Betvuo Kol Yom Maasei Bereishit (morning prayers), renewing daily the miracles of nature and of nationhood.

What is that in your hand? “Umatteh elokim beyadi” (Exodus 17:9). Beyadi velo beyad Yeshoshua. The matteh according to the Rabbis was the exclusive provinence of Moshe.

The matteh will not cross the Jordan and neither will Moshe. The matteh will not be used to make the waters of the Jordan split. The collective action of the nation carrying the ark into their new land will bring about miracles. The matteh will not be raised to vanquish the people of Ai. Joshua will raise a kiddon, a spear, and wage a battle where Jews will die but will ultimately be victorious. The sun at Givon will stand still when Joshua speaks, not when he raises a matteh.

And the waters will not gush when the matteh strikes the rock, but rather rain will now fall when the prayers of the people of Israel are answered.

The entry into the land brings about a new phase in the life of the Jewish people. The modality of transition requires a new kind of leadership. They will now enter the phase of lo beesh, lo beruach and lo beraash. (I Kings 19:11-12) God will not be manifest through fire, wind and earthquakes. It is the phase of kol dimama daka, that still small voice, the small voice which replaced the big stick.

Fifty years of the Zionist state have taught the people of Israel that there is no more matteh, no instant miracles to intensify our dependence upon God. We have only the ongoing nissim nistarim of everyday life in Eretz Yisrael, a Jewish homeland filled with Jewish children and Jewish accomplishments to help us focus on the covert Divine leadership and to direct us to place our total trust in the the Shepherd of the flocks of Israel who, with his rod of rebuke and his staff of consolation, will lead us to greener pastures and calmer waters.

(Click here for the Hebrew translation)

How does a teacher take leave of his students as the year draws to a close?   The final journey of the prophet Eliahu with his disciple Elisha provides us with insight.

As they kept on walking and talking, a fiery chariot with fiery horses suddenly appeared and separated one from the other; and Eliahu went up to heaven in a whirlwind. (2 Kings 2:11)

In his last hours on this earth Eliahu strolls with Elisha and passes on his mantle to his successor. They walk together engrossed in discussion. What was it that they were discussing? The Rabbis (yerushalmi Berachot 5:1) alight upon the expression “walking and talking” (haloch vedaber) and suggest a variety of answers.

One suggestion in the Yerushalmi is that they were discussing the creation of the world. According to another opinion they were discussing the vision of the throned Chariot of God. (Maaseh merkabah – Ezekiel Chapter 1) These opinions suggest that they were talking about the most exalted secrets of the universe. The Master disclosed these secrets to his protégé before his departure.

Yet another position is that the two were pondering prophecies of consolation post -destruction (churban) of Jerusalem. Eliahu was bestowing upon his disciple a far-reaching vision of the end of days – assurance that ultimately things would be right with the world.

The final midrashic opinion is that they were studying the Shema . Once, while teaching this passage I asked my students: “What possessed the rabbis to offer this suggestion?” A student surmised that this opinion was simply a function of the final hour; the recitation of  Shema Yisrael is the final religious act performed before death. Another student pointed out how the Rabbis cleverly interpreted the phrase “Veshinantem Levanecha VeDibarta Bam….Uvlechticha VaDerech“.(You shall teach them diligently to your children, and you shall speak of them when…you go on a journey). Indeed the two, teacher and student, father and son, (note Elisha calls Eliahu “my father my father!” (2Kings 2:12))  were deep in discussion as they traveled on their journey – Eliahu’s last mile.

Yet another woman looked for a deeper meaning, unpacking the fundamentals of religious dogma contained in the Shema, which Eliahu the Master reviewed with his student before his departure. How poignant to start at the very beginning with a new young leader; How profound that at the end of the road one appreciates essential values as being paramount.

But our discussion had not ended. Another voice was heard:

“You know, Bryna, I haven’t thought about it in years… I was only a child…It was the summer of 1944. My mother and I had fled from Poland to Czechoslovakia, from there to Hungary, and then we found ourselves in Rumania. It was in Rumania that we managed to obtain British certificates allowing us to leave for Palestine, by way of Turkey. Three ships were waiting at the port. Although my mother and I were booked on the second ship, my mother bribed an official to let us on the first, to be with our only surviving family, for fear that we would once again be separated. The ships set sail and we felt as if we were finally on our way to some sort of secure destination. Suddenly, we were attacked by a German submarine. Two of the three ships sank, leaving no survivors. Ours was next. The captain jumped ship. We all got together on the deck, held hands, and said: “Shema Yisrael Hashem Elokenu Hashem Echad” (Hear O Israel the Lord our God the Lord is One). We were preparing to die…Miraculously, we sailed along unmolested and reached our destination”.

She glanced at the Bible before her, and then up at me, and continued. “It has been over 50 years…suddenly our study of the final journey of Eliahu and Elisha, of Keriyat Shem’a, of the fiery chariot which separated them, unearthed a memory which time had long since buried…”

What was it about our story which awakened this long-suppressed memory?

Was it a yearning of an orphan of the Holocaust for the immortality of Eliahu which stirred her? Perhaps it was the continuity embodied by Elisha, by his ability to pick up the mantle of his father and start again, without turning back to search for a past he knew he could not retrieve. What is clear is that this biblical episode had leapt twenty-eight hundred years into the future, enabling one woman to experience a catharsis of spirit which had been denied her for most of her life.

I turned away from the class, knowing now that the midrashic account of Eliahu’s parting from Elisha poses another question as well: With what does a teacher leave a pupil?

The Rabbis have enriched me with their insight, and as a teacher I have passed it on to this student. How moving it was that she in turn offered me an additional dimension of this lesson which I had never imagined.

Yet, if we return to the Book of Kings, the text reveals to us another dialogue between the prophet who is taking leave and the prophet who is beginning his mission. Elisha makes an audacious request – “May twice as much of your spirit be mine!” (viyehi na pi shnaim beruchacha eilai (2Kings 2:9))

According to the interpretation of the great Spanish commentator Don Yitzhak Abarbanel, Elisha could not bear losing his master and so he asked that the dialogue between teacher and student, their “twoness”, should continue even after Eliahu’s departure, whether through dreams, visions, or on some metaphysical level.

Abarbanel’s insight sheds light on my feelings as a teacher taking leave of my students as the year draws to a close.  Every class has its unique qualities. Every student becomes my teacher; as the above-mentioned anecdote demonstrates. In that regard my students have been endowed with a double portion of  wisdom and understanding.  They teach me through Torat Chayim – their Torah of life.

The bonds of love between us will allow for the dialogue to continue to flourish as these students become teachers, while we their teachers continue to learn from them. Dear students, pick up the mantle of Eliahu and  as “women of valor”, don garments of “strength and splendor”. (Proverbs 31:25)

This article is excerpted from “Sense and Sensibilities:Women and Talmud Torah” and “Halichot Olam” (Hebrew).

איך מורה נפרד מתלמידיו? נסתכל על שעתו האחרונה של אליהו על פני האדמה. הוא עומד להעביר את אדרתו לאלישע תלמידו. הם הולכים יחד עסוקים בדיון. במה היו עסוקים?

ויהי המה הולכים הלוך ודבר במה היו עוסקין רבי אחווא בירבי זעירא אמר בקרית שמע היו עוסקין היך מה דאמר ודברת בם רבי יודה בן פזי אמר בבריאת עולם היו עוסקין הי כמה דאמר בדבר ה’ שמים נעשו רבי יודן בריה דרבי אייבו אמר בנחמות ירושלים היו עוסקין כמה דאמר דברו על לב ירושלם ורבנן אמרין במרכבה היו עוסקין היך מה דאת אמר והנה רכב אש וסוסי אש וגומר (ירושלמי ברכות ה:א)

לפי דעה אחת בירושלמי, הם שוחחו על מעשה בראשית. לפי דעה שניה, הם דברו על מעשה מרכבה. שתי דעות אלו מצביעות על דברים שעומדים ברומו של עולם. אליהו הנביא האיום ונורא שנוחכותו בלבד מזכרת עון מגלה לתלמידו סודות נשגבים. לפי דעה שלישית, הם עסקו בנחמות ירושלים. הנביא העניק ליורשו את החזון הכי ארוך-טווח לפני הפרדו ממנו, בטחון שגם אחרי החרבן תבוא הגאולה.

אך לפי דעה רביעית, הם עסקו בקריאת שמע. פעם, כשלמדתי קטע זה, שאלנו מה גרם לחכמים להציע את ההצעה הזאת? תלמידה העלתה אפשרות שהדעה הזאת היא פועל יוצא של העובדה שמדובר ברגעיו האחרונים של אליהו עלי אדמה: קריאת שמע היא המעשה הדתי האחרון לפני המוות. תלמידה אחרת הצביעה על החוכמה שבה מפרשים חכמים את הפסוק “ושננתם לבניך ודברת בם … ובלכתך בדרך”. אשה אחרת חפשה משמעות עמוקה יותר ודברה על יסודות האמונה הדתית הנכללים ב’שמע’, יסודות שעליהם אליהו המורה חוזר עם תלמידו לפני שהוא נפרד ממנו לשלום. אבל הדיון שלנו לא הסתיים. קול אחר נשמע בכיתה:

את יודעת, בריינה, לא חשבתי על כך במשך שנים… הייתי ילדה קטנה… היה זה בקיץ של שנת 1944. אמי ואני נמלטנו מפולין לצ’כוסלובקיה, ומשם להונגריה, ואז מצאנו את עצמנו ברומניה. ברומניה הצלחנו להשיג סרטיפיקטים שאפשרו לנו להגר לפלסטינה, דרך טורקיה. שלוש אניות המתינו בנמל. אמי ואני היינו רשומות בספינה השניה, אבל אמי שיחדה פקיד שיתן לנו לעלות על הראשונה, כדי שנהיה עם משפחתנו ששרדה, מפחד שמא נופרד שוב. הספינות יצאו לדרך ואנו הרגשנו שהנה אנחנו סוף סוף בדרך לחוף מבטחים. לפתע הותקפנו על ידי צוללת גרמנית. שניים מתוך שלוש האוניות טבעו ואיש לא ניצול. שלנו הייתה הבאה בתור. הקברניט קפץ מן האניה. עלינו כולנו על הסיפון, נתנו זה לזה ידיים ואמרנו “שמע ישראל, ה’ אלקינו ה’ אחד”. התכוננו למוות… באורח פלאי המשכנו להפליג ללא הפרעה והגענו ליעדנו”.

היא הסתכלה בתנ”ך שבידיה ובי והמשיכה. “עברו מאז יותר מחמישים שנים… הלימוד שלנו על המסע האחרון של אליהו ואלישע, על קריאת שמע, על מרכבת האש שהפרידה ביניהם, העלה בי לפתע זיכרון שהיה קבור עמוק זה זמן רב…”

מה היה בסיפור שלפנינו שעורר את הזכרון שהודחק במשך זמן כה רב?

האם הייתה זאת הכמיהה של יתומה מן השואה אל האלמוות של אליהו, שרגשה אותה? אולי הייתה זאת ההמשכיות שמתגשמת באלישע, שיכול לשאת את האדרת של אביו ולהתחיל מהתחלה, בלי לפנות לאחור ולחפש את העבר שהוא יודע שאיננו יכול להשיב. אבל ברור שהסיפור התנ”כי הזה זינק קדימה אלפיים שמונה מאות שנים אל העתיד, ואִפשר לאשה אחת לחוות את הקתרזיס של הנשמה שנמנע ממנה במשך מרבית שנות חייה.

אני הפניתי מבטי מעם הכיתה, ואני יודעת כעת שהסיפור המדרשי של פרידת אליהו מאלישע מציב שאלה נוספת בפנינו: כיצד נפרד מורה מתלמיד?

חכמים העשירו אותי בראייתם, וכמורה אני העברתי את חכמתם לתלמידה הזאת. כמה מרגשת היא העובדה שהיא, מנקודת מבטה, הציעה לפני ממד נוסף של השיעור הזה, ממד שמעולם לא חשבתי עליו.

אלו הדברים שהכניסו חז”ל לרגעים האחרונים בין אליהו לאלישע. לקחים נשגבים ונצחיים המורים על העברת השרביט מהרב לתלמיד. אולם אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והכתוב עצמו מספק לנו את הדו-שיח בין הנביא היוצא לנביא הנכנס ובו מבקש אלישע “פי שנים ברוחך אלי” , ומקבל את בקשתו הנועזת.

לפי פירוש האברבנאל, אלישע ביקש שהדו-שיח בין מורה ותלמיד, ה”שניים”, ימשיך להתקיים, אם בחלום, בחזון לילה, או בהקיץ. אבל פרשנים אחרים מפרשים שאלישע באמת קיבל פי שניים מרוח אליהו.

כל קבוצה והיחודיות שלה, אך לתלמידותי יש פי שניים מרוח אלקים, מנה כפולה של חכמה בינה ודעת. הן למדו אותי תורת חיים ואהבת חסד וצדקה וברכה ורחמים וחיים ושלום. עבותות אהבה נקשרו בינינו ואני תפילה שהיחס בינינו לא יסתיים אלא ימשיך לאורך שנים ארוכות וטובות. תלמידותי, הרמנה את אדרת אליהו אשר נפלה בחלקכן, סמל ל”עוז והדר לבושה”, לאצילות הנשגבה של כל אחת ואחת מכן.

חלק ממאמר זה לקוח מ“טוב טעם ודעת – נשים ותלמוד תורה” ומ“הליכות עולם”.

 A little known rabbinic injunction states that a Jew should always pray in a room with windows. The rationale is that no matter where a Jew finds himself or herself  their hearts and souls should take flight as their eyes gaze in the direction of Jerusalem. But perhaps windows in sanctuaries of worship are intended to help us focus on the windows of opportunity that we become deeply aware of through service of the heart.

For millennia Jewish prayers have transcended time and place as the thoughts and dreams of worshipers have drifted off in the direction of the holiest of cities. Through these windows of prayer Jews were able to conjure up enchanting vistas of the city of peace and holiness. Images appeared of  the streets of Jerusalem filled with laughter of children and serenity of elderly couples strolling through the boulevards. In the ultimate portrait, Mother Zion beams with joy that all of her children have come home.

These visions during most periods of Jewish history fall into the category of long range prophetic projections like those of the prophets Isaiah, Zachariah and Jeremiah. In contrast to his extensive prophecies of doom, Jeremiah in a rare foray into the rhetoric of consolation, presents a panoramic view of vast multitudes of Jews returning home. From the young to the old, the healthy to the infirmed, men women and children, with joy and with tears came streaming back. Together they followed the guideposts leading them to the Land of Israel. 

The rabbis of the Talmud, (Megillah 14b), decided to take this fantastic dream and transpose it into historic time. In an imaginative scenario they presented Jeremiah embarking on a journey to the East to bring home the ten lost tribes. At first glance this talmudic possibility seems unlikely. As the chief prophet of Judea during the sixth century, Jeremiah’s charges were the tribes of Judah and Benjamin. For forty years he toiled ceaselessly to restore them to the spiritual straight and narrow. What possible connection did he have to the ten lost tribes, who had been exiled from the Kingdom of Israel one hundred years before? They had long ago struck Diaspora roots. What possessed Jeremiah to bring the ten tribes back to the Promised Land?

The answer requires some background. The talmudic episode is set in the year 622 when Josiah was King of Judea. While refurbishing the Temple his men found a long lost Torah scroll. After prophetic consultation, the king was inspired to adhere to the words of Torah and embark upon a spiritual revolution. He, along with his people, declared their allegiance to the Lord God of Israel. The people were finally united under the banner of monotheism, covenant and shared values.

One can only imagine what Jeremiah was thinking. The time was at hand. Redemption called for the solidarity of all of Israel. No one was disenfranchised by the prophet. Jeremiah’s unabating faith in a united people overshadowed his sober realism. If there existed a possibility of revitalizing the sovereignty of the united monarchy Jeremiah would stop at nothing to include every last Jew. It was the hope of the prophet that during this spiritual renaissance, his Diaspora brethren would choose this challenging but rewarding opportunity. The response to this invitation, however, remains dormant in the unwritten chapters of history.

Sitting in my home in Jerusalem, centuries later, I envision the modern day parallel. A leader steps forward and passionately describes the historic opportunity presented by the modern State of Israel. The gates of Zion are once again open and  Jerusalem beckons; our heritage awaits us and all of world Jewry can and must play a part.

I am told by those around me that my imagination has gotten the better of me. Prophecy today is limited to children and madmen. Even if these were the best of times, the likelihood of mass immigration by Jews from countries of security and plenty is chimerical. But these are the worst of times. Why would anyone come to Israel when the country is torn by war and terror and the frightening grip of mortality becomes tighter with every passing day?

I can only answer the question in the first person. I think about the window of opportunity which was presented when we made Aliyah. Little did we know then the kinds of challenges which we would face and whether or not we would have the endurance and spiritual strength to confront them. We were young and idealistic, our first born child was just a few weeks old and with a song in our hearts we made the quantum leap. When I look back, I realize that the decision was not merely anchored in innocence and in a romanticized version of Zionist dreams. My decision was forged through fire. It was the result of war.

It was 1973 and I was a student studying here in Israel. It was not long after the school year began that the High Holy Days were upon us. Yom Kippur that year presented a spiritually transformational experience in a way it never had before. Religious men in white robes and prayer shawls climbed into tanks on the Holiest day of the year and went off to war. Husbands, brothers and sons banded together to defend us in a sacred campaign for the sake of our people, our land and our beliefs. This scene imbued me with inexorable Zionist hope.

The clarity of that moment created my homecoming and opened a window which never closed. I was not able to make Aliyah for another seven years, but the die was cast. While in the Diaspora I worked toward the goal, setting up my own guideposts so that this dream would become a reality. My prayers were answered and my efforts rewarded. I was blessed.

But windows become misty, shades are drawn and the panes of glass are shattered. Constant war and struggle have given me a new way to view the expression stained glass windows.

We ask ourselves why we are exposing our families to such danger and we are hard pressed to answer others. There seem to be brighter windows of opportunity elsewhere.

But it is through the mistiness of the window that the scene of that fateful Yom Kippur replays itself in my mind. At that propitious moment, I found myself standing on sacred soil and vowed that the ancient and holy Land of Israel  threatened by modern  warfare, required me to stand my ground as another link in this great chain. At that point national history and personal history came together for me. The clarion call of Jeremiah called me home.

I am often asked how Diaspora Jewry can come to the aid of their Israeli brethren. Prayer vigils, letters, demonstrations, and expressions of support are sincerely appreciated. But for some this historic opportunity now beckons, presenting a unique window of opportunity. The pain which is experienced watching our struggles from the sidelines can be channeled into the energy to meet the formidable challenge of standing alongside us here on the front lines and taking a close look at this cherished vista of our collective national destiny.

Jews should always pray in a room with windows. The view will help them know what to pray for. It will enable them to pray for the vision to see historic rolling hills and to gaze beyond to landscapes of hope and blessing. This vision, this window of opportunity, may provide the inner courage to become an active part of Jewish national history.

(An expanded version of this article is found as “Symphony of Return,” chapter 4 of Waiting for Rain, by Bryna Jocheved Levy, published by the Jewish Publication Society and also as “Jeremiah Interpreted: A Rabbinic Analysis of the Prophet,” in Hearing Visions and Seeing Voices: Psychological Aspects of Biblical Concepts and Persons, edited by G. Glas, Netherlands: Springer, 2007). 

חלונות משׂכּית

הלכה לא מוכרת ברבים קובעת כי יהודי צריך להתפלל תמיד בחדר שיש בו חלונות. ההיגיון שבדבר הוא שאין זה משנה היכן היהודי מוצא את עצמו בעולם, לבו ונשמתו צריכים תמיד לפרוח, כשמבטו לכיוון ירושלים. אולם ייתכן שחלונות בבתי מקדש מעט מטרתם לסייע לנו להתמקד בחלון ההזדמנויות שאליו אנחנו מתוודעים באמצעות העבודה שבלב.

במשך אלפי שנים עלו תפילות של יהודים מעל לזמן ולמקום, בשעה שמחשבות וחלומות של המאמינים נסחפו לעבר הקדוֹשה שבערים. באמצעות חלונות התפילה הללו יהודים הצליחו להעלות לנגד עיניהם את מראות עיר השלום והקדוּשה. הם ראו תמונות של רחובות ירושלים מלאים בצחוקם של ילדים ובשלוותם של זקנים וזקנות המטיילים ברחובות. בציור האולטימטיבי, אמא ציון קורנת ומאושרת על שכל ילדיה שבו לגבולם.

במשך רוב ההיסטוריה היהודית נכנסו התמונות הללו לקטגוריה של חזיונות נבואיים לטווח רחוק, כמו נבואותיהם של ישעיהו, זכריה וירמיהו. בניגוד לנבואותיו המפורטות על החורבן, מציג ירמיהו בפרק נדיר ומלא רטוריקה של נחמה תמונה פנוראמית של המוני יהודים השבים ארצה בבכי ובצחוק.

   כִּי-כֹה  אָמַרָ ה’ רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׁמְחָה וְצַהֲלוּ בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם הַשְׁמִיעוּ הַלְלוּ וְאִמְרוּ הוֹשַׁע ה’ אֶת-עַמְּךָ אֵת שְׁאֵרִית יִשְֹרָאֵל:   הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי-אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה:    בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אוֹלִיכֵם אֶל-נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ כִּי-הָיִיתִי לְיִשְֹרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא:   (ירמיהו לא ו-ט)

 חכמי התלמוד (מגילה יד ע“ב) לקחו את החזון הנפלא הזה והציבו אותו בתקופה היסטורית. בתרחיש צבעוני ודרמטי הם הציגו את ירמיהו יוצא למסע למזרח להשיב הביתה את עשרת השבטים האבודים. במבט ראשון ההצעה התלמודית הזאת נראית בלתי אפשרית. כנביא העיקרי ביהודה במאה השישית, ניבא ירמיהו לשבטי יהודה ובנימין. במשך ארבעים שנה הוא פעל ללא לאות כדי להחזירם למוטב מבחינה רוחנית. איזה קשר היה יכול להיות לו לעשרת השבטים האבודים, שהוגלו מממלכת ישראל מאה שנים קודם לכן? הם כבר נטעו שורשים בגולה. מה דחף את ירמיהו להשיב את עשרת השבטים לארץ המובטחת?

על מנת להבין צריך ללמוד את הרקע. התמונה התלמודית נמצאת בשנת 622, כאשר יאשיהו הוא מלך יהודה. בעת שיפוץ המקדש מצאו אנשיו ספר תורה אבוד. דברי התורה בהתייעצות עם הנביאה הניעו אותו לתשובה אישית וקולקטיבית והוא החל במהפכה רוחנית. הוא, וכל עמו, הכריזו על נאמנות לאלוהי ישראל. העם התאחד סוף סוף תחת דגל האמונה באל אחד, הברית עם האל והערכים המשותפים.

אפשר רק לשער מה חשב ירמיהו. הגיעה השעה. לשם הגאולה היה צורך באחדות כל עם ישראל. הנביא לא שלל את זכות הגאולה מאיש. האמונה הבלתי מעורערת של ירמיהו בעם מאוחד הייתה חזקה יותר מראיית המציאות המפוכחת שלו. אם הייתה קיימת אפשרות להפיח רוח חיים במלכות מאוחדת, ירמיהו היה מוכן לעשות הכל כדי לכלול את כל היהודים, עד האחרון שבהם. תקוותו של הנביא הייתה שבשעת התחייה הרוחנית הזאת, אחיו הגולים יבחרו בהזדמנות המאתגרת והמתגמלת הזאת. ואולם, התגובה להזמנתו נותרה עלומה בפרקי ההיסטוריה שלא נכתבו.

כאשר אני יושבת בביתי בירושלים, מאות שנים מאוחר יותר, אני רואה בעיני רוחי את המקבילה המודרנית. מנהיג שצועד קדימה ומתאר בהתלהבות את ההזדמנות ההיסטורית שמציגה מדינת ישראל. שערי ציון פתוחים שוב וירושלים קוראת לשוב; המסורת שלנו מצפה לנו וכל יהודי העולם יכולים וצריכים לקחת בה חלק.

הסובבים אותי אומרים לי שהדמיון שלי גבר על ההיגיון. הנבואה מוגבלת היום לילדים ולשוטים. גם אם היינו חיים בזמנים טובים ביותר, האפשרות של הגירה המונית של יהודים מארצות שבהן יש ביטחון ושפע כלכלי לא יעלה על הדעת. אבל אנחנו מצויים בזמנים קשים ביותר. מדוע יבואו אנשים לישראל, כאשר הארץ שסועה בגלל מלחמה וטרור והפחד הלופת מפני המוות מתהדק מדי יום ויום?

אני יכולה להשיב לשאלה הזאת רק בגוף ראשון. אני חושבת על חלון ההזדמנות שנפתח כשעזבנו את משפחותינו ועלינו לארץ. ידענו אך מעט על האתגרים שיעמדו לפנינו, ובוודאי שלא ידענו אם יהיה לנו העוז הרוחני ויכולת הסבל להתייצב מולם. היינו צעירים ואידיאליסטים, ילדתנו הראשונה הייתה בת שבועות אחדים, ואנו קפצנו את הקפיצה הקוונטית הזאת עם שירה בלב. כאשר אני מתבוננת לאחור, אני מבינה שההחלטה לא הייתה מעוגנת רק בתמימות ובגרסה הרומנטית של החלום הציוני. ההחלטה שלי חושלה באש. היא הייתה תוצאה של מלחמה.

השנה הייתה 1973, ואני הייתי סטודנטית כאן בישראל. זמן קצר לאחר שהתחילה שנת הלימודים הגיעו הימים הנוראים. יום הכיפורים באותה שנה היה לי חוויה רוחנית מכוננת, כפי שמעולם לא חוויתי. אנשים דתיים בבגדי לבן ובטליתות עלו על טנקים בעצם היום הקדוש ביותר בשנה ויצאו למלחמה. בעלים, אחים ובנים התאגדו כדי להגן עלינו במערכה קדושה למען העם, הארץ והאמונה. המחזה הזה נטע בי תקווה ציונית נחרצת.

רגע זה של בהירות סלל את הדרך לשובי הביתה ופתח חלון שמעולם לא נסגר.  יכולתי לעלות לארץ רק לאחר שבע שנים נוספות, אבל הפור נפל. כשעדיין הייתי בגולה פעלתי לקראת המטרה הזאת והצבתי לי ציוּנים כדי שהחלום יהפוך למציאות. תפילותיי נענו ומאמציי נשאו פרי. נתברכתי.

אבל לעתים החלונות מתערפלים, התריסים מוגפים והזגוגיות מתנפצות. המלחמה המתמדת והמאבק העיקש הביאו אותי לידי ראייה מחודשת של הביטוי חלונות משכית.

אנו שואלים את עצמנו מדוע אנו חושפים את משפחותינו לסכנה שכזאת, וקשה לנו להשיב לאחרים. נראה כאילו במקומות אחרים חלונות ההזדמנות בהירים יותר.

ואולם דרך החלונות המעורפלים אני רואה שוב בעיני רוחי את התמונה של אותו יום הכיפורים הגורלי. באותו רגע של חסד מצאתי את עצמי עומדת על אדמת קודש, ונדרתי שהאדמה העתיקה והמקודשת של ארץ ישראל, שמאיימת עליה מלחמה מודרנית, דורשת ממני לעמוד על מקומי כחוליה נוספת בשרשרת העצומה הזאת. בנקודה הזאת ההיסטוריה הלאומית וההיסטוריה הפרטית התאחדו בקרבי. קריאתו הצלולה של ירמיהו קראה לי לשוב הביתה.

לעתים קרובות אני נשאלת כיצד יהדות הגולה יכולה לבוא לעזרת אחיה בישראל. עצרות תפילה, מכתבים, הפגנות והבעות תמיכה – כולם חשובים ביותר. אבל יש כאלו שההזדמנות ההיסטורית הזאת קוראת להם, ומציגה בפניהם חלון הזדמנות. הכאב שנגרם בצפייה במאבקנו מן הצד יכול להיות מתועל לאנרגיה שתפעיל את האתגר העצום שבעמידה לצדנו, כאן בקו החזית, ובהתבוננות במראה הנפלא של ייעודנו הלאומי הכללי.

יהודים צריכים להתפלל תמיד בחדר שיש בו חלונות. הנוף יסייע להם לדעת לשם מה להתפלל. הוא יאפשר להם להתפלל למען החזון, למען האפשרות לראות את הגבעות ההיסטוריות ולהתבונן אל מעבר לנופים של תקווה וברכה. החזון הזה, חלון ההזדמנות הזה, יכול לאפשר לכוח הפנימי להפוך לחלק פעיל בהיסטוריה הלאומית היהודית.

(תרגום ע”י שרה פוקס)

It is Yom Hazikaron, a day of tribute to all of those who have fallen in the service of our country. This year it is a particularly solemn day. On this day  a verse from  the Book of Leviticus resonates in my mind:

“Then I will remember my covenant with Jacob and also my covenant with Isaac and also my covenant with Abraham will I remember; and I will remember the land.“  I connect not only with our forefathers Jacob, Isaac and Abraham, but to all of the soldiers who bear the same names, who have fallen, in the past decades to uphold the covenant with this Land (Lev. 26:42).

This act of commemoration requires us to look back. The families of the fallen may have learned to accept their loss. This year, however, the day will be harder than ever, since so many new graves are freshly dug and so many wounds remain open. The death of our loved ones is part of our ongoing present. 

Today we need to recoup our collective strength and look beyond unbearable pain and loss for meaning. In this search for meaning I would like to share with you a personal custom, rooted in the ethos of the Bible, that reaffirms the day’s power.

On the eve of his first battle, Joshua was visited by an angel in the guise of an armed man. The angel commanded Joshua:

Remove your shoes from your feet for the place where you stand is holy (Josh. 5:15).

Joshua, the conquering general, was about to engage in battle. War would require painful moral decisions and difficult leadership challenges. Lives would, no doubt, be lost, morale would wane and uncertainty would loom. Joshua was not simply the military leader of his people, he was also their spiritual guide. It was at this point that he was told to remove his shoes. The gravitational pull of the historic landscapes and the long standing link with Jewish heritage demanded that he stand his ground. His feet touched the cornerstones of national destiny and only then was he prepared for war.

It is this biblical episode which filled my mind one Yom Hazikaron when  the siren blew. It was  ten minutes to eleven  and I rushed outside to find my place among people before the siren went off. The tribute paid and solace offered through the contemplative moments of silence are  best done in the community of others. The blast of the siren began and a blanket of quiet fell over the land. In a country where words fly the silence is all the more resounding.

During that moment of inner reflection I felt a strange and urgent need to  take off my shoes. There I stood – between stone and sky – with my bare feet touching the earth soaked with the blood and tears of so many soldiers.   This direct contact with the contours of the terrain strengthened  my commitment to continue their legacy, to sanctify their lives through building, planting and growing.

This simple act of taking off one’s shoes is a form of connection. It connected Joshua to his forefathers who traversed the land and to the Children of Israel with whom he traveled. It  also forged an unforgettable bond with his leader and teacher, Moses. Moses, too, received the same directive years before. He, too, removed his shoes as he stood at the burning bush and was commissioned to lead the Jewish people from enslavement in Egypt to revelation at Sinai. As his bare soles stood on sacred soil he experienced a surge of holiness. This defining moment transformed him into the leader who would secure the physical and spiritual survival of the nation.

On Yom Hashoah, Holocaust Remembrance Day, this biblical story also came to life for me. When the siren blares the unspeakable magnitude of this national catastrophe is contained in the silence of an entire nation standing at attention. The millions of voices which were silenced find partnership in the day’s collective hush.

I remove my shoes. Standing barefoot, in my home, on terra firma in the State of Israel is a statement of life having vanquished death.

Neither Pharaoh nor Hitler succeeded in writing the final chapter of Jewish history. Here we stand. The people of Israel, citizens of the State of Israel are still fighting daily and defiantly securing our foothold, building the future of Jewish nationhood.

With every passing year, this personal custom of removing my shoes during the siren blasts, both on Yom Hazikaron and Yom Hashoah, has become more significant to me. Even when our strength falters and our knees tremble we desperately need to secure our stand, to anchor ourselves on the same holy land as did Joshua, as did all of our soldiers. It is precisely at the most difficult of times that we must feel the ground beneath our feet. 

(An expanded version of this article is found in Waiting for Rain, by Bryna Jocheved Levy, published by the Jewish Publication Society.)

————————————————————————-

על אדמת קודש

יום הזיכרון, יום שחולקים בו כבוד לגיבורים שנפלו בשרות המדינה.

השנה זהו יום עצוב במיוחד. היום מהדהד בראשי פסוק מספר ויקרא:

“וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור” (ויקרא כו מב). אני מחוברת לא רק לאבותינו יעקב, יצחק ואברהם, כי אם גם לכל החיילים הנקראים בשמות הללו שנפלו בעשורים האחרונים על מנת לקיים את הברית עם הארץ הזאת.

פעולת ההנצחה תובעת מאיתנו להתבונן לאחור. משפחות הנופלים למדו אולי לקבל את האובדן. ואולם השנה יהיה היום קשה מתמיד, מפני שכל כך הרבה קברים חדשים נחפרו, וכל כך הרבה פצעים נותרו פתוחים. מותם של אהובינו הוא חלק מן ההווה שלנו.

היום מוטל עלינו לאסוף את העוצמה המשותפת שלנו ולהתבונן אל מעבר לכאב ולסבל הבלתי נסבלים ולחפש משמעות. במהלך החיפוש הזה אחר משמעות אני רוצה לשתף אתכם במנהג אישי, ששורשיו נעוצים באתוס של התנ”ך, והוא נותן משנה תוקף לכוחו של היום.

ערב היציאה לקרב הראשון שלו, זכה יהושע לביקור של מלאך במסווה של אדם חמוש בחרב. המלאך צווה על יהושע:

“של נעלך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד עליו קודש הוא” (יהושע ה טו).

יהושע, המצביא הכובש, עומד לצאת לקרב. המלחמה תובעת הכרעות מוסריות כואבות ומציבה אתגרי מנהיגות מורכבים. אין ספק כי יאבדו חיים, המוסר יתדלדל, וחוסר הוודאות יאיים. יהושע היה לא רק המנהיג הצבאי של עמו, הוא היה גם המורה הרוחני שלהם. בנקודה הזאת נאמר לו לחלוץ נעליו. כוח המשיכה של הנופים ההיסטוריים והקשר העתיק למסורת היהודית דרשו כי הוא יעמוד על הקרקע. רגליו נגעו באבני הפינה של הגורל הלאומי, ורק אז הוא היה נכון למלחמה.

התמונה המקראית הזאת הצטיירה בעיני רוחי באחד מימי הזיכרון בעת הישמע הצפירה. השעה הייתה עשר דקות לפני אחת עשרה בבוקר, ואני הזדרזתי למצוא את מקומי בקהל לפני שתישמע הצפירה. ההוקרה שאנו מוקירים והנחמה שאנו שואבים ברגעי ההרהור השקטים, מתקבלות טוב יותר בחברת בני אדם נוספים. קול הצפירה נשמע ומעטה של שקט כיסה את הארץ. במדינה שבה מתעופפות מילים, השקט נשמע חזק יותר.

במהלך אותו רגע של התבוננות פנימית חשתי צורך עז ומיידי להסיר את נעליי. עמדתי לי – בין אבן ושמיים – ברגלי היחפות על הקרקע הספוגה בדם ובדמעות של חיילים רבים כל כך. המגע הישיר הזה עם קווי המתאר של הקרקע חיזק את המחויבות שלי להמשיך את המורשת שלהם, לקדש את חייהם מתוך בניין, נטיעה וצמיחה.

המעשה הפשוט הזה של חליצת הנעליים הוא סוג של קשר. הוא קישר בין יהושע לבין אבותיו שהלכו בארץ ובינו לבין בני ישראל שאיתם נסע. המעשה גם חישל קשר בלתי נשכח עם מנהיגו ומורו, משה. משה קיבל אף הוא את הצו הזה שנים רבות קודם לכן. אף הוא הסיר נעליו מעל רגליו כאשר עמד לפני הסנה הבוער וקיבל את התפקיד של הוצאת העם היהודי משעבוד מצרים למעמד הר סיני. כאשר כפות רגליו עמדו על הקרקע המקודשת הוא חווה פרץ של קדושה. הרגע המעצב הזה הפך אותו למנהיג שהבטיח את הקיום הגשמי והרוחני של העם.

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, שוב התעורר הסיפור המקראי הזה לחיים במחשבתי. כאשר הצפירה זועקת, השיעור הבלתי אפשרי של השואה הלאומית מוכל בשקט של אומה שלמה הניצבת דום. מיליוני הקולות שהושתקו מוצאים להם שותפים בדומיה הכללית.

אני חולצת את נעליי. עמידה ברגליים יחפות על קרקע מוצקה במולדתי, במדינת ישראל, יש בה משום הכרזה שהחיים הביסו את המוות. לא פרעה ואף לא היטלר, לא הצליחו לכתוב את הפרק האחרון בהיסטוריה של היהודים. אנו עומדים כאן. עם ישראל, אזרחי מדינת ישראל, עדיין נלחמים יום יום ומבטיחים בהתרסה את מקום מדרך רגלינו, ואנו בונים את העתיד של האומה היהודית.

בכל שנה ושנה המנהג האישי הזה של הסרת נעליי בזמן הצפירה, הן ביום הזיכרון לחללי צה”ל הן ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, המנהג הזה מקבל יותר משמעות בעבורי. גם כאשר תש כוחנו וכאשר רגלינו רועדות, אנו חייבים להבטיח את מקומנו, לעגן את עצמנו אל אדמת הקודש כשם שעשה זאת יהושע, כשם שעשו זאת כל חיילינו. דווקא בזמנים הקשים ביותר אנחנו צריכים להרגיש את הקרקע מתחת לרגלינו.

 (תרגום ע”י שרה פוקס)

In these very difficult times, in which we are experiencing incessant death, relentless tragedy, illness, pain and fear; we find ourselves constantly on the brink of despair and devastation. How can we sustain so much tragedy and not collapse under the load?

The following Midrash uses the stories of Joseph and his brothers to provide an unusual perspective.

R.Shmuel, the son of Nachman said: “For I am mindful of the plans…”(Jer. 29:11) The brothers were busy selling Joseph; Joseph was busy with his sackcloth and fasting; Reuben was busy with his sackcloth and fasting; Jacob was busy with his sackcloth and fasting; Judah was busy taking a wife for himself; and G-d was busy creating the light of the King Messiah. ‘And it came to pass at that time and Judah went down …’ before the first despot (enslaver) was born, the final redeemer was born.” [Bereishit Rabba 85:1]

This midrash relates to the tragedy in the house of Jacob (Yisrael) – Joseph has been sold by his brothers, Reuben wails, “The boy is gone! Now what am I to do!” Jacob laments,”No, I will go down mourning to my son in Sheol!” All are certain that Joseph is no longer. Judah is involved in his own private life – establishing his household – or so he thinks. This midrash highlights dual causalities – “Rabbot machshavot b’lev ish vaatzat H hi takum” –”a mentch tracht und Gott lacht” “A man poses and God disposes” –. all expressions of the same notion.

Our midrash uses the “problematic” story of Tamar and Judah as a startling example of “the over-arching divine plan” which ends with the light of the Messiah as in the birth of Peretz who begets, Ovad who begets Jesse who begets David.In the and the midrash in this case the verse “For I am mindful of the plans…” (Jer 29:11) expresses the idea. Examining the following verses in Jeremiah chapter 29 afford depth perception and give rise to great hope.

For I am mindful of the plans I have made concerning you – declares the Lord-plans for your welfare, not for disaster to give you hopeful future. When you call Me, and come and pray to Me, I will give heed to you. You will search for Me and find Me. If only you seek Me wholeheartedly. I will be at hand for you-declares the Lord-and I will restore your fortunes. And I will gather you from all the nations and from all the places to which I have banished you – declares the Lord-and I will bring you back to the place from which I have exiled you. (Jeremiah 29:11-14)

Amen kein yehi razon!

מחשבות שלום ולא לרעה-

בריינה יוכבד לוי

מורי ורבותי:

בתקופה קשה זו פוקדים אותנו “מיתות משונות, חלאים רעים, מקרים רעים, שטן המשחית, דין קשה ובעל דין קשה בין שהוא בן ברית ובין שאינו בין ברית ומדינה של גיהנם.”יש לשאול איך ניתן להתמודד עם כל מיני פורעניות המתרגשות ובאות לעולם? המדרש הבא פותח לנו צוהר:

ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו… ויהי בעת ההיא, רבי שמואל בר נחמן פתח (ירמיה כט) כי אנכי ידעתי את המחשבות, שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב״ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח, ויהי בעת ההיא וירד יהודה, (ישעיה סו) בטרם תחיל ילדה, קודם שלא נולד משעבד הראשון נולד גואל האחרון, ויהי בעת ההיא, מה כתיב למעלה מן הענין והמדנים מכרו אותו אל מצרים.( מדרש רבה בראשית פרשה פה סימן א)

מדרש זה מתייחס לטרגדיה בבית ישראל סבא: יוסף נמכר, ראובן צועק “הילד איננו ואני אנה אני בא!” יעקב מתאבל “כי ארד אל בני אבל שאלה” כולם בטוחים שיוסף איננו! ויהודה עסוק בחייו הפרטיים – בבניית ביתו. בא המדרש להצביע על סיבתיות כפולה – הרי כל הספור ה”בעיתי” של תמר ויהודה מצביע על התכנית האלהית המסתיימת באורו של משיח בהולדתו של פרץ שהוליד את עובד ועובד הוליד את ישי וישי הוליד את דוד כדברי הנביא ירמיהו — “כי אנכי ידעתי את המחשבות …”(ירמ’ כט:יא)

עיון בפסוקים שעליהם המדרש מבוסס מספר ירמיהו פרק כט -מבהירים את הענין, נותנים פרספקטיבה ומולידים תקווה רבה.

יא כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת-הַמַּחֲשָׁבֹת אֲשֶׁר אָנֹכִי חשֵׁב עֲלֵיכֶם נְאֻם-ה’ מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא לְרָעָה לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה: יב וּקְרָאתֶם אֹתִי וַהֲלַכְתֶּם וְהִתְפַּלַּלְתֶּם אֵלָי וְשָׁמַעְתִּי אֲלֵיכֶם: יג וּבִקַּשְׁתֶּם אֹתִי וּמְצָאתֶם כִּי תִדְרְשֻׁנִי בְּכָל-לְבַבְכֶם: יד וְנִמְצֵאתִי לָכֶם נְאֻם-ה’ וְשַׁבְתִּי אֶת-שְׁביּתְכֶם [שְׁבוּתְכֶם] וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל-הַגּוֹיִם וּמִכָּל-הַמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּי אֶתְכֶם שָׁם נְאֻם-ה’ וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מִשָּׁם:

אמן כן יהי רצון!

]]> http://brynalevy.com/blog/2009/01/22/for-i-am-mindful-of-the-plans/feed/ 0 http://brynalevy.com/blog/2009/01/22/battle-fatigue-and-deliverance/ http://brynalevy.com/blog/2009/01/22/battle-fatigue-and-deliverance/#comments Thu, 22 Jan 2009 15:39:54 +0000 admin http://brynalevy.com/blog/?p=16 Battle Fatigue and Deliverance

Dear Friends:

I write to you as a mother, a mother of Israeli children, a mother of a soldier serving in the Israeli Defense Forces. I write as one of the rank and file of those Jews who have chosen to cast their lot with the nation who dwells in Zion and I, along with my people, am suffering from existential weariness. Our battle fatigue goes far beyond the trouble we have finding the drive to live our lives normally, since death has become the reality to which we have become so accustomed. The exhaustion  has  permeated  the deepest recesses of our souls. It has not merely enervated us it has dispirited us as individuals and as a nation.

But I also write you as a teacher of Tanach here in the holy city of Jerusalem. And as a teacher of Bible my world is informed by the texts which I study and teach. A verse which has taken on powerful relevance for me, of late, is Lamentations 1:6:

“And they are gone without strength before the pursuer.”

On a simple level the verse describes the inability of the people of Judea of the sixth century B.C.E., to flee from their pursuers, the Babylonians. War had sapped them of their power and courage. Yet the Rabbis in, Midrash Eicha Rabbah, understood the verse  as follows:

” ‘And they are gone without strength before the pursuer’; A man would say to his fellow in Jerusalem, ‘Teach me a page of Scripture,’ but he would reply, ‘I haven’t the koach (strength).’ He would say, ‘Teach me a chapter of Mishnah,’ He would reply, ‘I haven’t the koach (strength)’ The Holy One, Blessed be He, said to them, ‘A time will come when I will act so with you.’ And they are gone without strength before the pursuer. ‘ “

The midrash describes a degree of apathy displayed by man’s lack of responsiveness to the other –  they had no energy for human relationships. The homiletic value of this midrash served the Rabbis well, trying as they did, to combat indifference in their own communities. They saw a correlation in their time, between man’s lack of concern for others and the destruction of Jerusalem. The Almighty declared that the time would come when He would show them what it was to have no power – they would have no energy to flee from their enemies.

The Rabbis relate to strength, as something over which people initially chose to exercise control. Yet they sealed their own fate and hence lost their ability to chose. Their ultimate exhaustion was imposed upon them.

Our exhaustion, it would seem, is different. It is beyond our control. It results from the constant assault of tragedy and horror. Battered again and again we have no strength. In the words of the prophet Jeremiah, ” Alas for me, my soul is weary of killers!” ( Jer. 4:31).

Morning after morning we are attacked by reports of bad news. There are days when I just can’t bear to turn on the radio. The annoying hourly beeps signal pain and heartbreak. Some days, I listen to the 7:00AM news with a modicum of hope that today no terrorist attack will be reported. Spared, I sigh with relief. Perhaps things aren’t as terrible as I imagined; that is, at least, until the next newscast at 8:00. And then there are those days when I can’t seem to turn off the radio. I will plan my day around funerals and shiva calls, and somehow knowing every detail yields a delusionary sense of control.

How does all this impact upon us as human beings, upon our heavenly souls? We have modulated our register of pain and fine-tuned our fear gauge. But we are overwhelmed by fatigue.

The Sages in our midrash, have highlighted what perhaps is the method by which we can lift ourselves from the quagmire of weariness and not allow our spirits to be vanquished. They have suggested that the response to such exhaustion is the human encounter.

In the past year, I have found myself, more than ever, in need of friendship and close family ties. My relationships with others have taken on a degree of importance by which I, myself, have been surprised. But I realize that it is not only the comfort and security which friends and family provide, it is the revitalization of the soul which comes from encountering the other. The care, concern and warmth which are stimulated by yedidut nefesh, deep friendship, remind us that our souls can still experience emotions other than pain and fear. When reality has forcibly relinquished all control, these ties are still within our purview. The bonds between us and those closest to us keep us going. With every passing day we, as parents, are devastated by the realization that we can no longer protect our children, yet our indefagitable response is to cling to them more and more. In the face of such adversity our resilient souls never tire of showering our children with limitless love.

Thoughts of family and friends again direct me to the pages of the Bible. This time to the last prophetic book, that of  Malachi. For years, I wondered about his final prophecy :

“Lo, I will send the prophet Elijah to you before the coming of the awesome, fearful day of the Lord. He shall reconcile parents with children and children with their parents, so that, when I come, I do not strike the whole land with utter destruction.”(3:23)

Malachi describes the prophet Elijah as the dramatic harbinger of the redemption. Unlike rabbinic texts which depict him as reviving the dead and resolving legal debates, the biblical text describes him as a family counselor — “He shall reconcile parents with children and children with their parents”.

Perhaps, in the context of redemption, this central task of the illustrious prophet Elijah, highlights the deep significance of the human encounter. Redemption begins through reinforcing the connections of the nuclear family and moves from there to community and from there to the Community of Israel. It is through the relationships with those closest to us that we can achieve pedut nafshenu — personal redemption. But there is more. It is by way of these relationships so near and dear, that we mend the fabric of society which is in such desperate state of disrepair. This lays the foundation for Tikkun Olam.

Passover revolves around the theme of our past redemption and the hope for future redemptive moments. Yet perhaps, when the big picture eludes us, when clouds of despair and confusion loom so heavily, we must try to restore perspective through focusing on those  closest to us. It seems so simple, yet if we are able to muster the strength for the basic relationships of life –  our family, our friends, our neighbors, perhaps, the fog will lift. Then, we may experience a personal role in the redemptive process through our own human encounters, and find in these connections the comforting voice of the prophet Jeremiah:

“And I will revitalize the weary and fill the aching souls.”

( Jer. 31:24)

עייפות נפשית וגאולה

חברים יקרים:

אני כותבת לכם בתור אמא, אמא של ילדים ישראלים, אמא של חיל, המשרת בצבא הגנה לישראל. אני כותבת בתור יהודיה שהחליטה להפיל את גורלה עם העם השוכן בציון, ואני יחד עם עמי סובלת מעייפות אקסיסטנציאלית. העייפות שלנו היא הרבה מעבר לאי-יכולת שלנו למצוא את החשק לחיות את חיינו היומיומיים, מאז שהמות נהפכה להיות המציאות שהתרגלנו אליה. זאת לאות שחדרה לעומק נשמותינו. אנו לא רק תשושים, הכער רוחנו האישי והלאומי.

אבל אני כותבת לכם גם בתור מורה לתנ”ך, כאן ,בירושלים עיר הקודש. כּמורה לתנ”ך, העולם שלי פורש ע”י אותם מקורות שאני לומדת ומלמדת. פסוק אחד שנהפך להיות רלוונטי במיוחד בתקופה האחרונה הוא איכה א:ו:

“וילכו בלא כח לפני רודף”

ברובד של פשט, הפסוק מתאר האי-יכולת של אנשי יהודה במאה השישית לברוח מאויביהם הבבלים. המלחמה הוציאה מהם את כוחם ואמצם. אולם חז”ל באיכה רבה פירשו את הדברים אחרת:

ר’ הונא ור’ אחא ור’ סימון בשם ר’ שמעון בן לקיש, ורבנן בשם ר’ חנינא היה אדם אומר לחבירו בירושלם, הקריני דף אחד ואומר לו אין בי כח, השניני פרק אחד אומר לו אין בי כח, אמר להם הקב”ה תבא לכם שעה ואני עושה לכם כך, וילכו בלא כח לפני רודף.

המדרש מתאר מידת העדישות בין אדם לחברו. לא היה כח ליחסים בין אנשים. חז”ל השתמשו בדברי המדרש להלחם נגד תופעת חוסר איכפתיות בתקופתם. הם ראו קורולציה בין עדישות וחרבן ירושלים. הקב”ה הצהיר  שיבוא היום כשהוא יראה להם מזה להיות בלא כח, לא יהיה להם כח לפני אויביהם.

חז”ל התיחסו לכח כמשהו שהעם, לכתחילה החליט לשלוט בו. הם חתמו את גורלם ובכן אבדו את יכולתם לבחור. העייפות האולטימטיבית הוכפה עליהם.

אסיפת כוחותינו, לכאורה, שונה. זה מעבר לשליטתינו. היא נובעת התקפה אחר התקפה של טרגדיה וטרור. מוכים פעם אחר פעם, כבר אין בנו כח. כדברי הנביא ירמיהו:

“אוי נא לי כי עיפה נפשי להרגים” (ד:לא)

בקר בקר, אנחנו מותקפים בבשורות מרות. יש ימים בהם אני לא מסוגלת להדליק רדיו. הצפירות המעצבנות מאותתות כאב וצער. ימים אחרים אני מקשיבה ב7:00 בתקוה  שלא היה היום פיגוע.  אני נאחנת וחושבת שאולי הדברים הם לא כה גרועים כמו שחשבתי. כך תחושתי עד המשדר הבא בשעה 8:00. ויש ימים כשאני צמודה לחדשות כל היום כולו. אני מתכננת את סדר יומי סביב הלוויות ונחום אבלים. איכשהו לדעת כל פרטי הפרטים נותנת את האשליה שאנחנו עדיין בשליטה.

איך כל זה משפיע עלינו בתור בני אדם, איך זה משפיע על נשמותינו הטהורים? שינינו את סף הכאב, וחדדדנו את ברומטר הכאב, ונכנעו לעייפות.

חז”ל במדרש, התמקדו על הגישה בה נוכל להתעלות מהבור השחור של עייפות ולא להרשות לאויב להביס את רוחינו. הציעו שהמענה לעייפות הוא המפגש האנושי.

בשנה שחלפה מצאתי את עצמי יותר מתמיד זקוקה לקשרי משפחה וידידות. מּערכות היחסים נהפכו להיות חשובים לי במידה מפתיעה. הבנתי שזה לא רק ענין של נחמה ובטיחות שבאה בחיק המשפחה וע”י חברים טובים, אלא המפגש האנושי מחיה את הנשמה. החום, האיכפתיות והאהבה הנובעים מידידות נפש מזכירה לנו שיש ביכולתינו להרגיש תחושות מעבר לפחד ולכאב. כשהמציאות גונבת מאיתנו שליטה כלשהי,קשרים אלו עדין בשליטתנו. אותם הקשרים ההדוקים בינינו לקרובתינו נותנים לנו את היכולת להמשיך הלאה. עם כּל יום שחולף אנחנו בתור הורים מתמודדים עם המציאות הנוראה שאין ביכולתינו להגן על ילדינו ולמרות זאת אנחנו לא מתעייפים מלאחוז בהם חזק . מול הטרור אנחנו לא מתעייפים מלהעביר אהבה בלתי מוגבלת לקרובינו.

מחשבות אלו מפנות אותי שוב לדברי התנ”ך. הפעם לספר הנבואי האחרון ,ספר מלאכי. שנים תהיתי לגבי נבואתו האחרונה:

כג   הִנֵּה אָֽנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהֹוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָֽא: כד   וְהֵשִׁיב לֵֽב־אָבוֹת עַל־בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל־אֲבוֹתָם פֶּן־אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת־הָאָרֶץ חֵֽרֶם:

מלאכי מתאר את אליהו הנביא כמבשר הדרמטי של הגאולה. לאומת מקורות רבניים המתארים אותו כמחיה מתים, ומכריע במחלוקות הלכתיות למיניהם, מלאכי מתאר את אליהו כמתווך משפחתי? ‘והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם’.

אולי במסגרת של הגאולה, תפקיד מרכזי זה של אליהו מדגיש את החשיבות של המפגש האנושי. גאולה מתחילה כשאנחנו מחזקים את הקשרים בתא המשפחתי ומשם למגזר הקהילתי, ומשם לקהל עדת בני ישראל. על ידי החיבורים בינינו נוכל להגיע לפדות נפשינו. אבל יש עוד, ע”י היחסים הקרובים אלינו נוכל ל’רפא את מזבח ה’ ההרוס’, לתקן את התשתית החברתית המעורערת ולשאוף לתיקון עולם.

פסח הוא חג הגאולה, מספרים על גאולת העבר ומצפים למומנטים של גאולה בעתיד. אולי, כהתמונה הגודלה עמומה, כשעננים של יאוש ובלבול רובצים עלינו, תפקידנו לשים את הפוקס על היחסים הקרובים ביותר. זה  נשמע פשוט, אבל אם נמצא את הכח עבור המשפחה, השכנים, הידידים אולי התמונה תבהיר ונמצא את עצמינו כשחקנים פעילים בספור הגאולה. ואולי מתוך חיבורים אילו נשמע את קולו המנחם של הנביא ירמיהו:

“כי הרויתי נפש עיפה וכל נפש דאבה מלאתי (לא:כד).

]]> http://brynalevy.com/blog/2009/01/22/battle-fatigue-and-deliverance/feed/ 1