אמרה כנסת ישראל לשעבר הייתי עולה לפעמי רגלים וסלי בכורים על ראשי, המשכימים היו אומרים קומו ונעלה ציון אל ה׳ אלהינו… ועכשיו אלה אזכרה ואשפכה עליו נפשי…אדדם עד בית אלהים (שם תהלים מב ה), דמומה סלקא ודמומה נחתא בדממה אני עולה ובדממה אני יוצא. (איכ”ר א:ג)

כי מה כבר יש לאמר? פתחתי את איכה רבה והפכתי בו והפכתי בו ומצאתי מדרש קצר ולעניין. מדרש המבטא משהו חזק בלבינו ואילו דבריו: “קשה הוא סילוקן של בחורים כחרבן בית המקדש”. וחשבתי לעצמי,  על זה קשה להוסיף. ואולי בזה אסתפק. קשה הוא סילוקן של בחורים כחרבן בית המקדש. – על זה היה דווה לבינו על אלה חשכו עינינו…

והחלטתי ברשותכם להמשיך –להיכנס לתוך החושך בתקווה למצוא שם קרן אור בימים אפילים אלו.

 ויהי בחצי הלילה, או ליתר דיוק שעה לפני, רב החובל צווה לכל אנשיו לעלות על הספינות. רבים מהם, כולל המפאי היו אנוסים בדרכם לארץ אחרת. בחצות בדיוק צו הגירוש נכנס  לתוקף.המקום  ספרד, האחראי על המשימה קריסטופר קולומבוס והתאריך 2  1492לאוגוסט ובלוח  העברי תשעה באב.היעד ירושלים, לפחות כך כותב קולומבוס בספרו ספר הנבואות. בו הוא אומר שהוא שליח אלוהי לשחרר את ירושלים מידי המוסלמים, ולמצוא עולם חדש, ולממש את דברי נבואת ישעיהו סה:יז-יט:

יז   כִּי-הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה וְלֹא תִזָּכַרְנָה הָרִאשֹׁנוֹת וְלֹא תַעֲלֶינָה עַל-לֵב: יח   כִּי-אִם-שִֹישֹוּ וְגִילוּ עֲדֵי-עַד אֲשֶׁר אֲנִי בוֹרֵא כִּי הִנְנִי בוֹרֵא אֶת-יְרוּשָׁלַם גִּילָה וְעַמָּהּ מָשֹוֹשֹ: יט   וְגַלְתִּי בִירוּשָׁלַם וְשַֹשְֹתִּי בְעַמִּי וְלֹא-יִשָּׁמַע בָּהּ עוֹד קוֹל בְּכִי וְקוֹל זְעָקָה:

תגובה מעניינת למציאות הקשה.

ואם כן למה הוא מפליג מערבה ומגלה את אמריקה? הוא מסביר שזה כדי לצבור הון, מספיק כסף וזהב לגייס שבעת אלפים חיילים לבצע את המשימה שתמצא חן בעיני המלך והמלכה הקתוליים ששלחו. והיתר הסטורה. קרן אור בתוך החושך של האינקוויזיציה, גרוש ספרד, וחרבן של עידן זוהר בהיסטוריה של עם ישראל.

לא כולם זכו לסוף טוב. רובם כמו בחרבן הבית:   וְהָיָה כִּי-יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ אָנָה נֵצֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר ה’ אֲשֶׁר לַמָּוֶת לַמָּוֶת וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב לַחֶרֶב וַאֲשֶׁר לָרָעָב לָרָעָב וַאֲשֶּׁר לַשְּׁבִי לַשֶּׁבִי:

אבל היו יחידי סגולה, שארית הפלטה. ביניהם קבוצה אחת קטנה שמצאה מנוח לכף רגלה, לא באמריקה, ולא באיטליה, ולא בטורקיה, אלא בארץ ישראל בעיר צפת שתבנה ותכונן במהרה בימינו. שם לא רק בנו חיים חדשים, במובן הפיזי אלה גם שיקמו את חיי הרוח של עם ישראל. בין האריות בחבורה היו ר’ משה קורדברו, ור’ יצחק לוריא המכונה הארי ז”ל.

אחד מהגורים הפחות ידועים היה ר’ אברהם בן אליעזר הלוי ברוכים. ר’ אברהם ברוכים שירת קהילה שבורה. ניצולים ודור שני לניצולים. הוא חיבר תפילה הנקרא תיקון חצות.. דווחיום מהמאה השש עשרה בצפת מתארים את זה כך:

“בכל חצות לילה היה קם ומסבב כל הרחובות ונתן קולו בבכי והיה צועק צעקה גדולה בכל מר ויללה לכבוד הש”י שהשכינה בגלות ובית קדשינו ותפארתינו הי’ לשריפת אש וישראל הם בצרות גדולות. וכ”ז היה מכריז בקול מר ובבכייה גדולה. והכל עשה בקול רם כדי שישמעו אחרים וילמדו ממנו לזכות הרבים. ולכל ת”ח היה קורא בשמו ולא זז ממנו עד שראהו קם מן המטה. ובשעה זו נתמלא כל הקהילה כולה קולי קולות של גרסות משניות וגמרות., זוהר ומדרשי רז”ל ושל תהילים ונביאים ושל פזמונים ותחינות ובקשות.” (שם. 227-8)

ולא בכדי חיבר ר’ אברהם ברוכים תיקון, שהרי תיקון היה הדרך בה התמודדו ענקי הרוח בצפת בשבר בת עמם. תיקון, עצמי, תיקון, העם, תיקון עולם ותיקון הקב“ה. כלומר ניסיון לגשר על הפער שנוצר בין האדם לבוראו עקב הקטסטרופה. ברוכים חילק את התיקון לשני חלקים תיקון רחל, המתייחס לחרבן לגלות ולצרות הקשות העוברות על עם ישראל. אותם הוא תיאר בהתגלמותה של רחל המבכה על בניה ומאנה להינחם על בניה כי איננו. והחלק השני נקרא תיקון לאה בו תיאור השאיפה לזיווג. הרצון להתחבר שוב עם השכינה שנעדר מחייהם. ניסוח זה משתקף בכמיהה של לאה לבעלה יעקב.

נשים אלו מסמלות את הגלגל החוזר בעולם. כל חייה של רחל היו חיי תהפוכות המסמלים גאולה המתקרבת ומתרחקת כאחד. רחל כמעט מתחתנת עם יעקב בחיר לבה וברגע האחרון החלום נדחה. כאשר היא כבר מתחתנת ורוצה יותר מכל ללדת, ה’ סוגר את רחמה. לבסוף בדרכה לארץ ישראל רחל מתה בשעת לדתה. כל החוויות הפרטיות האלו מבשרות על התמהמות גאולת הבנים העתידה. לעומתה, לאה השנואה בסופו של דבר נהפכת לאמא של שבטי קה ונקברת במערת המכפלה ליד בעלה. בתיקון חצות נשמעים שני קולות אלו. ר’ נחמן מברסלב מסביר את הרב-מימדיות של התפילה בליקוטי מוהרן:

כי מסתמא אין אומרים חצות על העבר ועיקר אמירת חצות הוא מה שנעשה עכשיו עם האדם, וכשיאמר חצות בבחינה זו יכולין למצוא כל אשר עם לבבו בתוך אמירת חצות.

בתיקון חצות הצליח ר’ אברהם הלוי ברוכים לתת ביטוי עכשווי להרהורי הלב של קהל שומעיו בראי המאורות המרכזיות בהיסטוריה של עם ישראל. החורבן של המגורשים האלו שהתחיל בתשעה באב היה המשך ישיר של חרבן הבית. והסיפור ממשיך בכל דור ודור והשנה נתווסף עוד פרק של צער וכאב, מלחמת בין המצרים. קטיושות נופלות, ערים ואמהות בישראל גולות מעל אדמתן, חיילים נחטפו, וסילוקן של בחורים גדול מחרבן המקדש.

אנחנו נמצאים בימים של חושך ואפלה, ימים של אי-ודעות. ושוב עולה השאלה למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים? ונוצר מצב של בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה. אין לה מנחם מכל אוהביה. ומה יהיה?

אין לה מנחם. א״ר לוי כל מקום שנאמר אין הוה לה, ותהי שרי עקרה אין לה ולד (בראשית יא ל), והוה לה, שנאמר וה׳ פקד את שרה (שם בראשית כא א), ודכוותיה ולחנה אין ילדים (ש״א שמואל א׳ א ב), והוה לה, שנאמר כי פקד ה׳ את חנה וגו׳ (שם שמואל א׳ ב כא), ודכוותיה ציון היא דורש אין לה (ירמיה ל יח), והוה לה, שנאמר ובא לציון גואל (ישעיה נט כ), אף כן את אומר אין לה מנחם, והוה לה, שנאמר אנכי אנכי הוא מנחמכם.

אמן כן יהי רצון.

Click here for the English version of this article

“נורא אלהים ממקדשיך אל ישראל הוא נתן עז ותעצמות לעם ברוך אלהים”

(תה’ סח:לו)

פסוק זה נותן ביטוי לחשיבות ולמרכזיות של בית ה’, כמקדש מלך משם נבעו הברכות והשפע האלהי. בזמן שהבית היה קיים, תפישה זו חדרה עמוק למודעות הדתית של העם. הם עלו למקדש להקריב קרבנות בתדירות ולהראות את פני ה’ אלהיהם שלוש פעמים בשנה. המקדש שימש להם כמרכז הדתי, וכמקור השפע האלהי. חייהם היו קשורים בעבודת הקודש שנהגה בו. לכן, חורבן הבית היה זעזוע עמוק שהשאיר את העם בלי עוגן ומסגרת לחייהם הרוחניים. החלל שנותר בהעדר הבית דרש תגובות דתיות על מנת לעצב מחדש את חיי הרוח של היחיד ושל הציבור כולו.

מנהיגי הדור היו צריכים לחפש אמצעים חלופיים לבנות ולייצב את היהדות בהעדר המקדש, וכן לדאוג שזכרונו לא יתקהה. שני גדולי התנאים רבן יוחנן בן זכאי ור’ יהושע בן חנניה סללו דרכים לעזור לעם בעת צרתם, דרכים להנצחת המקדש ולזיכרון של החורבן. בדרכים אילו אנו צועדים עד היום הזה.

רבן יוחנן בן זכאי היה גדול התנאים בדור שלפני החורבן ובעשר השנים שלאחריו. מסופר עליו שבזמן שבית המקדש היה קיים הוא היה יושב ושונה בצלו של ההיכל, ושהוא היה עד ראיה לחורבן עצמו:

“היה רבן יוחנן יושב ומצפה כנגד חומת ירושלים לדעת מה יעשה בה כדרך שנאמר בעלי, ‘ועלי יושב על הכסא יד דרך מצפה’ . כיון שראה רבן יוחנן בן זכאי שחרב ביהמ”ק ונשרף ההיכל עמד וקרע את בגדיו וחלץ את תפליו והיה יושב ובוכה ותלמידיו עמו.” (אדר”נ נוסחא ב’ פרק ז).

קשה לדעת מי היו אותם התלמידים המתאבלים עמו, באותה שעה קשה , כשחוו את חווית החורבן . את שמות תלמידיו הדגולים מצאנו במשנה באבות ב: ח, וביניהם ר’ יהושע בן חנניה. הוא לא נזכר במדרש הנ”ל אבל הוא מופיע יחד עם רבו במדרש הבא, בו הוא ורבן יוחנן מטיילים בירושלים אחרי החורבן:

“פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים והיה ר’ יהושע הולך אחריו וראה בית המקדש חרב אמר ר’ יהושע אוי לנו על זה שהוא חרב מקום שמכפרים בו עוונותיהם של ישראל. אמר לו בני אל ירע לך יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה ואיזה זה גמילות חסדים שנאמר,’ כי חסד חפצתי ולא זבח’.” (אבדר”נ א פרק ד)

מדרש זה בא לפרש את המשנה, “על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים”(אבות א:ב) מיוצגות בו שתי תגובות שונות לחורבן,

האחת של התלמיד, השניה של רבו. ר’ יהושע נותן ביטוי לחומרת המשבר שפקד אותם ולכאב העולה נוכח השפל התהומי שאליו הגיעו בעקבות החורבן. דבריו מעידים על המצוקה הרוחנית העמוקה שלו בשעה שהוא קולט את ההשלכות המרות של העדר הבית ואמצעי הכפרה, באומרו: “אוי לנו על זה שהוא חרב מקום שמכפרים בו עוונותיהם של ישראל”. לעומתו רבן יוחנן עונה ואומר, “יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה — גמילות חסדים.”

למרות שעולמם של תנאים אלו ובני דורם נחרב, ריב”ז מציג דרכי הסתגלות למציאות של העדר מקדש. דרכים אילו ניתן היה לקיימן בכל מקום ללא תלות במעשים המקובלים. היכולת להמשיך נשענת על העובדה שיש כפרה אחרת, שעליה העולם יעמוד, והיא, גמילות חסדים. רבן יוחנן אינו שולל את חשיבות הקורבנות, אלא מנסה לשים את הדברים בפרספקטיבה הנכונה. “כי חסד חפצתי ולא זבח”.

אולם, יתכן שיש לתגובת ריב”ז מגמה חבויה וערך חינוכי נוסף, חשוב לא פחות. בתור רב, הוא מלמד את תלמידו שאין טעם להתמקד בתוצאות החורבן אלא יש לחפש את הגורמים אליו. יתכן שלקוי מוסרי-חברתי, חוסר הבנה והפנמה של החשיבות והמרכזיות של גמילות חסדים, הביאו לחורבן. רבן יוחנן מציין שעל ידי גמילות חסדים נוכל לכפר על חטאותינו אבל מעבר לזה, יש ביכולתנו לחדש ימינו כקדם בלי לחזור על טעויות העבר.

דברי רבן יוחנן משקפים את הריאליזם שלו. הבית נחרב אבל חייבים היו להמשיך הלאה ולנצל את דרכים שעמדו לרשותם על מנת לשקם את עולמם הרוחני. אותה גישה מציאותית של ריב”ז באה לידי ביטוי בתקנתו לבטל את הטקס של עגלה ערופה “משרבו הרוצחנין” ולבטל את המים המאררים “משרבו המנאפין”. (ירושלמי ע”ז מד א). בעקבות התנוונות החברה וירידת המוסר היה מקום להסתכלות אחרת וחדשה.

מעבר לריאליזם, ריב”ז משדר ממד נוסף בגישתו – האופטימיזם. הוא תיקן שורה של תקנות כזכר למקדש. בתקנות אילו רבן יוחנן הצליח להותיר משהו מהמקדש על תלו. כך עולה, למשל, מדבריו בראש השנה ד:א:

” יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעים, אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין. אמר רבי אלעזר. לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד. אמרו לו, אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין:”

וכן בראש השנה ד:ג:

” בראשונה היה הלולב נטל במקדש שבעה, ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב נטל במדינה שבעה זכר למקדש, ושיהא יום הנף כולו אסור:”

רבן יוחנן וסייעתו האמינו שמהרה יבנה בית המקדש, כשם שקרה בחורבן בית ראשון. תקנות רבן יוחנן היו שלב ביניים לשמור על הגחלת שלא תכבה. כשהמקדש יבנה יהיה המשך ישיר לעבודת הקודש שנהגה בו. אולם בינתיים כל קהילה וקהילה תהיה המרכז הדתי – ” כל מקום שיש בו בית דין”. כך דאג רבן יוחנן לא רק לתחליף פרגמטי מכיוון שבית המקדש לא היה קיים, אלא לדרכים לשקם ולחזק את יסודות החברה הדתית בכלל.

הביטוי החזק ביותר של הריאליזם של ריב”ז משתקף בבקשתו מהקיסר הרומאי להקים מרכז רוחני חדש ביבנה. רבן יוחנן התמודד עם האתגר העומד בפניו, על ידי שנוי כיוון. היה לו חזון להבטיח את עתידה של היהדות על ידי העברת מרכז הכובד מעבודת המקדש ללימוד תורה. מה שאכן התרחש.

מה היתה גישתו של ר’ יהושע תלמידו של ריב”ז? איך הוא הגיב לחרבן? מספר מקורות מעידים על הדרך שנקט בה: בראשית רבה סד:י מתאר מעשה שהיה.

“בימי רבי יהושע בן חנניה גזרה מלכות הרשעה שיבנה בית המקדש… והוון קהליא מצתין בהדא בקעתא דבית רמון כיון דאתון כתיבא שרון בכיין, בעיין לממרד על מלכותא אמרין יעול חד בר נש חכימא וישדך צבורא, אמרין יעול ר’ יהושע בן חנניא דהוא אסכולוסטקיא דאורייתא, עאל ודרש ארי טרף טרף ועמד עצם בגרונו אמר כל דאתי מפיק ליה אנא יהיב ליה אגריה אתא הדין קורא מיצראה דמקוריה אריך יהיב מקוריה ואפקיה אמר ליה הב לי אגרי א”ל זיל תהא מלגלג ואומר דעילת לפומא דאריה בשלם ונפקת בשלם, כך דיינו שנכנסנו לאומה זו בשלום ויצאנו בשלום, ויבואו עבדי יצחק, אין אנו יודעים אם מצאו אם לא מצאו, מן מה דכתיב וימצאו שם באר מים חיים הוי שמצאו מים חיים.”

מדרש זה מתאר את תקופת טריכינוס שבה נתנה רשות לקהילה היהודית לבנות את המקדש. לא עבר זמן רב והרומאים חזרו בהם. העם שהתאסף בבית רימון הגיב בזעם ובאכזבה. חפשו אדם חכם שירגיע אותם ומצאו את ר’ יהושע שהיה המלומד והבקי ביותר בכל חלקי התורה. הוא המשיל להם משל על קורא (ציפור) שהוציא קוץ מגרונו של אריה ואז בקש את שכרו. צחק האריה ואמר שכר? את חייך קבלת בשכר! כך אמר ר’ יהושע לעם המאוכזב , נשמח שאת חיינו קבלנו מהרומאים! גם הוא היה ריאליסט. נגזרה גזרה , המקדש נחרב,נצטרך להמתין בסבלנות עד שיגיע עת רצון לבנותו מחדש.

פגישה נוספת של ר’ יהושע עם העם מצאנו בגמרא בבא בתרא ס’ ע”ב:

“ת”ר: כשחרב הבית בשניה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר’ יהושע, אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל? אמר להם: א”כ, לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחותִ אפשר בפירות. פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכוריםִ אפשר בפירות אחרים. מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המיםִ שתקו. אמר להן: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר ־ שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר ־ שאין גוזרין גזירה על הצבור אא”כ רוב צבור יכולין לעמוד בה.”

הפעם, ר’ יהושע נפגש עם קבוצת פרושין, שבעקבות החורבן החליטו להקדיש את כל הוויתם לאבל על החורבן מתוך התנזרות מאכילת בשר ושתיית יין. הם הרגישו שאינם יכולים להתענג בתענוגי העולם הזה כשחיי הרוח נפגמו כל כך: “נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל?!?” בלי המקדש החיים אינם מה שהיו פעם ועל ידי הדגשת ההיעדר בקשו לשמור על ייחודו של המקדש.

יתכן שהחורבן גרם לתחושה שיש צורך בהלקאה עצמית עקב הטרגדיה הנוראית. השורדים, גם הם חייבים לסבול. או שהיהודים האלו, שהיו עדי ראיה לזוועות החורבן הגיבו לתענוגות המושחתים של הרומאים והחליטו להחמיר על עצמם. חשיפה לשפל הנורא של העולם הגשמי הובילה לרתיעה חריפה מהגשמיות ומעבר אל הפרישות.

מה היתה תשובתו של ר’ יהושע בוויכוחו עם הפרושין? הוא פתח בטכניקה של רדוקטיו עד אבסורדם (וויכוח המוביל למגוחכות) וטען שאם הם לא אוכלים בשר ולא שותים יין אולי כדאי להם להימנע מלאכול לחם, פירות או אפילו לשתות מים, בעקבות ביטול מנחות, בכורים ונסוך המים!

ר’ יהושע ודאי אינו כופר בצורך להתאבל על בית המקדש אבל הוא מסביר את הבעייתיות שבשקיעה באבלות עד כדי חידלון וחוסר יכולת לקיים חיים תקינים. “שאין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב ציבור יכולים לעמוד בה”. לכאורה, דברי ר’ יהושע פשוטים, אי אפשר לצפות מאנשים לעמוד בחומרות כה כבדות. אולם נראה שהיתה לר’ יהושע מטרה חינוכית נוספת. גם הוא מתייחס בעקיפין לנסיבות החורבן. ההתפצלות והכיתתיות שבעם לפני שהבית נחרב היתה קיצונית וחמורה ביותר. מעשה הפרושין המתוארים כאן, מהווים דוגמה לכת נוספת שקמה בעקבות החורבן. ר’ יהושע מבקש למנוע את תופעת הכיתתיות על מנת שלא לחזור על הטעות. בשעות קשות שבהן אחדות העם כה חיונית יש לגזור רק גזרות שכל הציבור יכול לעמוד בהן.

בהמשך הגמרא מופיעה רשימה של הנחיות כיצד להתאבל על ידי מעשים המוגדרים כזכר לחרבן. גזרות אלו מתייחסות לבית האדם, לאוכל שלו, לבגדיו ולשמחות שבחייו, הכל מושפע מהחורבן. אולם יש שינוי מהותי בין הצעות אלו להצעות של רבן יוחנן בן זכאי. כאן לא מדובר על זכר למקדש אלא זכר לחרבן.

יתכן שר’ יהושע ראה את חלום בניית המקדש כדבר שהולך ומתרחק לכן ראה צורך להמשיך בחיים אבל להכניס תזכורות תמידיות. הכאב של החורבן קיים ויש צורך להישאר רגישים אליו. יש צורך לשמר את הכאב גם בדורות שאולי כבר לא יחושו אותו באותה עוצמה.

פעם נוספת מצאנו את ר’ יהושע מטייל ברחובות ירושלים. הפעם לא עם רבו אלא עם תלמידו ר’ עקיבא:

על הר ציון ששמם וכבר היה רבן גמליאל ור’ אלעזר בן עזריה ור’ יהושע ור’ עקיבא…

פעם אחרת היו עולין לירושלים הגיעו לצופים וקרעו בגדיהם הגיעו להר הבית וראו שועל אחד יוצא מבית קדשי הקדשים התחילו הם בוכים ור’ עקיבא משחק.

אמרו לו: “עקיבא לעולם אתה מתמה עלינו אנו בוכים ואתה משחק”.

אמר להם: “אתם למה אתם בוכים?” אמרו לו:” ולא נבכה מקום שכתוב בו (במדבר א’)’ והזר הקרב יומת’ והרי שועל יוצא מתוכו ועליו נתקיים הפסוק ‘על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו’!

אמר להם:” אף אני לכך אני משחק,הרי הוא אומר (ישעיה ח’) ‘ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו’ וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני, אלא מה אמר אוריה (ירמיה כ”ו) כה אמר ה’ צבאות ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה, ומה אמר זכריה (זכריה ח’)’ עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובת ירושלים ואיש משענתו בידו מרב ימים’ וכתיב בתריה (שם זכריה ח’) ‘ורחבות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחבתיה’. אמר הקב”ה הרי לי שני עדים אלו ואם קיימים דברי אוריה יהיו קיימין דברי זכריה ואם יבטלו דברי אוריה יבטלו דברי זכריה, ושמחתי שנתקיימו דברי אוריה ולבסוף דברי זכריה עתידין להתקיים.”

ובלשון הזה אמרו לו:” עקיבא נחמתנו תתנחם ברגלי מבשר”. (איכה רבה ה:יח).

כמו בטיולו עם רבן יוחנן גם כאן ר’ יהושע בוכה בראותו את החורבן ובהבנתו שקוימו דברי התוכחה, “על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו.” ר’ עקיבא משתמש באותו עקרון של רבו ר’ יהושע וחבריו שפרשו את המציאות כקיום דברי הנבואה, אבל הוא זורע זרעים של אופטימיות. קיום דברי נבואת הפורענות מפנה את הדרך לקיום דברי נבואת הנחמה.

מציאות החורבן דרשה ממנהיגי ישראל לפתח דרכים להתאזרות, שיקום, ותקומה למלא את החלל שנפער עם החורבן. גישותיהם של רבן יוחנן ור’ יהושע נתנו דרכים מעשיות ליצירת זכר למקדש, וזכר לחרבן. אולם דברי ר’ עקיבא נתנו לדורו ולדורות כולם חזון מלא תקווה ונחמה לחזק את לבנו עד שנזכה לשמוע על ההרים רגלי המבשר.

Click here for the Hebrew version

In memory of Malkie Roth and Michal Raziel  לע”נ מלכי רוט ומיכל רזיאל הי”ד

Imagine if you will, what our lives would be like if the Beit Hamikdash were still in existence. Aside from the obvious geographic shift which would move the entire Jewish people to the land of Israel, all our rituals and rites would be Temple oriented. We wouldn’t merely read Parshat Shekalim, we would contribute to the fund, and we wouldn’t read Parshat Parah, we would be purified with the ashes of the red heifer. And most of all we would all bring sacrifices and partake of them. For example, the korban Pesach itself “al matzot umerorim“, together with the matza and bitter herbs, would replace the symbolic afikoman at the Seder table.

In all respects, the Temple would be the center of our religious life – our divine nerve center. No longer symbolic rituals, but rather the real thing!

And so it was, long ago and far away…

Now imagine the trauma of all of that taken out from under us. Suddenly there was no anchor; no spiritual or political leadership. That void required re-creating the religious life both of the individual and the collective. It called for leaders to work at developing alternate routes of spirituality. It challenged the rabbis to devise ways to keep Judaism vibrant in times of despair, to engage in acts which are known respectively as zecher l’mikdash (commemorating the Temple) and zecher l’churban (commemorating the Destruction).

Two great leaders – giants among the Tannaim- were Rabban Yohanan ben Zakkai and his disciple Rabbi Yehoshua ben Hananiah, They blazed trails to help their people in real time. They are the trails which we continue to walk on to this very day. Let us stroll along with them down memory lane.

We begin with Rabban Yohannan ben Zakkai.

We have little biographical information about Rabban Yohanan ben Zakkai, the first century tanna and leading sage at the end of the Second Temple period and the years following the destruction. In a passage in Sifre Zot Haberachah 16 we are told that he, like Moshe, lived for 120 years, forty of which he spent in business, forty in study, and forty in teaching. It is from those last forty years that the Jewish people of his time and to this very day benefit.

We are told that Rabban Yohanan taught and expounded in the shadow of the Temple and in fact we have on record in Avot deRebbe Natan his eye witness account of the churban, at which point we are told that he rent his garments, took off his teffilin, and sat and wept together with his students. But Rabban Yohanan accepted his fate and that of his nation with great dignity which is evidenced by what he did in the wake of destruction. Let us visit with Rabban Yohanan and his student Yehoshua ben Hananiah as they stroll among the ruins of Yerushalayim.. This passage is from Avot deRebbe Natan, a midrashic commentary on Pirke Avot. It refers to the second mishna in the first chapter: Al shelosha devarim haolam omed. Al haTorah ve-al haavodah ve-al gemilut chassadim; The world stands on three things; on Torah, Divine service, and acts of loving-kindness.

Loving-kindness: as it says: “For I desire loving-kindness and not sacrifice” (Hoseah 6:6). From the beginning the world was created with loving-kindness as it says, “For I have said: the world is built by loving-kindness…”(Psalms 89:3). Once Rabban Yohanan ben Zakkai was leaving Yerushalayim and Rabbi Yehoshua was walking after him and he saw the Temple destroyed. Rabbi Yehoshua said, Woe to us, that the place where Israel’s sins were atoned for is destroyed. He said to him, My son, do not be distraught. We have another manner of atonement instead of it, and it is loving-kindness, as it says: “For I desire loving-kindness and not sacrifice” (Avot deRebbe Natan 1:4)

What is reflected in the two approaches in this midrash? Rabbi Yehoshua expresses his despair. He is crushed not only by the lack of sacrifices and the disappearance of venue to atone for our sins; he also anticipates the long-range effects of the churban.

His Rebbe, Rabban Yohanan did not wish to disparage sacrifices. It was only in his desire to provide an opportunity to observe the Torah without a Temple that he ascribed the power of atonement to deeds of love – “al shelosha devarim haolam omed; al haTorah, ve-al haavoda ve-al gemilut chassadim” (Pirkei Avot 1:2)– there are three pillars upon which the world rests: Torah, service (sacrifices) and loving-kindness.

In addition, Rabban Yochanan sought ways to observe mitzvot irrespective of place or habits of the mind. He was a realist, a man who knew that new avenues of spirituality could and must be forged.

The realism of Rabban Yohanan is evidenced by way of his legal decisions which are recorded in Yerushalmi Avodah Zara 43b. With the proliferation of murders it was he who discontinued the practice of egla arufa, whereby an unaccounted murder is atoned for. With the proliferation of adulterers, he discontinued the practice of Sotah.

I would like to suggest that there is something more. He is teaching his student Rabbi Yehoshua to focus not on the effects, but rather on the cause of the churban- a lack of gemilut chassadim- so as not to repeat the mistake of history, and in addition, to rebuild the Mikdash in every home and every heart through chessed .

But it was more than realism which Rabban Yohanan exhibited; it was his optimism. In addition to the above episodes, we have legal texts which record Rabban Yohanan’s approach towards churban. In a series of Takkanot, decrees, Rabban Yohanan essentially established a group of precedents, motivated by his hope that mehera yibaneh hamikdash, the Temple would be rebuilt speedily. These decrees bear the collective name Zecher l’mikdash, commemoration of the Temple, and are found in Mishnah Rosh Hashana chapter 4:

If the holiday of Rosh Hashana fell on Shabbat, they would blow the shofar in the Temple but not in the rest of the country. After the destruction, Rabban Yohanan ben Zakkai decreed that they would blow the shofar in every town where there was a Beit Din. Rabbi Eliezer said, Rabban Yohanan Ben Zakkai decreed only about Yavneh. They said to him, This applies equally to Yavneh and to any town where there is a Beit Din. 2) Yerushalaim had an advantage over Yavneh, that every town where it was possible to see and hear and it was close and from which it was accessible, they would blow the shofar [on Shabbat]. But in Yavneh, they blew the shofar only in the Beit Din. 3) At first the lulav was shaken in the Temple seven days and in the rest of the country only one day. After the destruction, Rabban Yohanan ben Zakkai decreed that the lulav be shaken in the whole country seven days, zecher l’Mikdash, and that during the whole day of the waving [of the omer] the new grain should be prohibited. 4) At first, testimony regarding the new moon was accepted the whole day. Once, witnesses tarried, and the Levites were wrong in the daily hymn. They decreed that they would only accept testimony till the afternoon sacrifice, and if witnesses came later, both that day and the next were sanctified. After the destruction, Rabban Yohanan ben Zakkai decreed that they would accept testimony regarding the new moon all day.

Rabban Yohanan and his constituency believed that although the Temple lay in ruins, it was simply a matter of time, perhaps 70 years, until the next Mikdash would be built. With this hope in mind, Rabban Yohanan felt the need to legislate in such a way as to keep the Mikdash and its customs alive.

Perhaps the most powerful demonstration of the realism and eternal optimism of Rabban Yohanan is in the most famous story about him, that of his daring request from the Roman Emperor to establish a Yeshiva in Yavneh to perpetuate Torah. Judaism must go on, if not in the Temple in Jerusalem, then in the academy in Yavneh.

But if you recall, Rabban Yohanan is accompanied on his stroll by Rabbi Yehoshua, one of his five most outstanding pupils. It was Rabbi Yehoshua who was overcome by grief at the sight of the destroyed altar. How did he deal with the churban?

In a charming account in Genesis Rabba 64:10, Rabbi Yehoshua attempts to pacify an enraged crowd on the verge of rebellion due to the rescinded permission by Hadrian to rebuild the Beit HaMikdash. Rabbi Yehoshua gathers the group at Beit Rimmon and employs the famous fable of the crane that had extracted a thorn from the throat of a lion, and upon demanding his reward, was told by the lion, “be satisfied that I allowed you to live”. Rabbi Yehoshua was himself a realist. This passage in Baba Batra gives us the full account of his reaction to the churban:

Our Rabbis taught: When the Temple was destroyed for the second time, large numbers in Israel became ascetics, binding themselves neither to eat meat nor to drink wine. Rabbi Yehoshua got into conversation with them and said to them: My sons, why do you not eat meat nor drink wine? They replied: Shall we eat flesh which used to be brought as an offering on the altar, now that this altar is in abeyance? Shall we drink wine which used to be poured as a libation on the altar, but now no longer? He said to them: If that is so, we should not eat bread either, because the meal offerings have ceased. They said: [That is so, and] we can manage with fruit. We should not eat fruit either, [he said,] because there is no longer an offering of first fruits. Then we can manage with other fruits [they said]. But, [he said,] we should not drink water, because there is no longer any ceremony of the pouring of water. To this they could find no answer, so he said to them: My sons, come and listen to me. Not to mourn at all is impossible, because the blow has fallen. To mourn overmuch is also impossible, because we do not impose on the community a hardship which the majority cannot endure, as it is written, “Ye are cursed with a curse, yet ye rob me [of the tithe], even this whole nation.”(Malachi 3:9) The Sages therefore have ordained thus: A man may stucco his house, but he should leave a little bare…. A man can prepare a full-course banquet, but he should leave out an item or two…. A woman can put on all her ornaments, but leave off one or two…. For so it says, “If I forget thee, O Jerusalem, let my right hand forget, let my tongue cleave to the roof of my mouth if I remember thee not, if I prefer not Jerusalem above my chief joy”.(Psalms 137:5-6) What is meant by ‘my chief joy’? R. Isaac said: This is symbolised by the burnt ashes which we place on the head of a bridegroom. (Baba Batra 60b)

Consider the responses recorded in this Talmudic passage. The text informs us of a group of ascetics which emerges post destruction. Why might asceticism be a natural reaction to churban? One explanation might be that it is a constant reminder of the churban, a continual punishment for the survivors. Another explanation might be a recoiling from the physical world after seeing its excesses, and a desire to aspire toward more spirituality. If we survey other models of ascetics it may become clearer.

Take for example, the nazarite. There is rabbinic adage which says “Ha-roeh sotah b’kilkula yazeer atzmo min hayayin”, he who sees a wayward woman in her disgrace should refrain from drinking wine. He is drawn to asceticism as a compensatory device having seen what the Sotah’s physical indulgence drove her to. The other biblical model is recorded in Jeremiah 35 where we learn of the Rehabites, a group of people who neither drink wine nor live in permanent dwellings. Jeremiah, in his classic style, invited the people of Judea to a Rehabite performance on the Temple mount. At that point he offers them wine and they refuse, insisting that their father Jonadav ben Rechav forbade them to imbibe. Jeremiah, taking advantage of his captive audience, now turns to his constituency and says, “They listen to their father, why do you not listen to your Father who Art in Heaven”. Why did this sect turn to asceticism? We can only conjecture. Jonadav is mentioned one other time in the Bible in II Kings10:15. There we are told that he was involved in the crusade against the house of Ahab and Baal worship. Could it be that all of the bloodshed led him to seek spirituality through self denial and withdrawal from the physical world? The Essenes are yet another example of a sect of ascetics who sought to set themselves apart.

In our passage Rabbi Yehoshua wisely through reductio ad absurdum concludes that they have overdone it. But, he may be saying something even more profound; namely, that if they break away and form a sectarian group which differs from the rest, they are only encouraging the very factionalism which brought about the churban. Therefore, the Gemara lists those actions which were instated (presumably by Rabbi Yehoshua) as zecher l’churban, commemorations of the destruction; leaving a wall unpainted, leaving out one course at festive meals, leaving out one piece of jewelry, and ashes on the forehead of the groom at his wedding – food, clothing, shelter and semachot are affected by our sadness. The Talmudic passage ends with Rabbi Yishmael (one of the ten martyrs) who returns to the original contention that we should mourn excessively, but that by doing so we would exclude the masses who are incapable of such hardships and would find themselves deliberately transgressing.

Unlike Rabban Yohanan, Rabbi Yehoshua, who lives later and sees the hope of rebuilding the Temple moving farther and farther into the future, institutes not zecher l’mikdash, but zecher l’churban, symbolic acts which allow us to continue our lives, while surrounded by constant reminders. The pain of the churban cannot be eliminated and it is incumbent upon us to mourn..

It is this pain which our sensitive Rabbi Yehoshua experiences as he again strolls, this time with his students and colleagues Rabban Gamliel, Rabbi Elazar ben Azaria, and Rabbi Akiva, in the streets of Jerusalem.

Once they were ascending to Yerushalaim and when they arrived at Zofim, they rent their clothes. When they arrived at the Temple Mount, they saw a jackal leaving the site of the Holy of Holies. They all started crying, but Rabbi Akiva laughed. They said, Akiva, you always amaze us. We cry and you laugh. He said to them,Why do you cry? They said to him, How can we not cry. The place about which it says “any outsider who approaches shall be put to death” (Bemidbar 1:51) and now a jackal emerges from it. About this it says, “On Mount Zion which lies desolate, jackals prowl over it.” (Eicha 5:18) He said to them, Even I laugh about this, as it says, “and I call reliable witnesses, the priest Uriah and Zecharia son of Yeverechia, to witness for Me”. (Isaiah 8:2) And what does Uriah have to do with Zecharia? Uriah was in the first Temple and Zecharia in the second Temple. But Uriah said, “Thus said the Lord of Hosts, Zion shall be plowed as a field, and Yerushalayim shall become heaps of ruins.” (Jeremiah 26:18) and Zecharia said, “There shall yet be old men and women in the squares of Yerushalaim, each with a staff in hand because of their great age”. (Zecharia 8:4) and afterwards it says, “And the squares of the city shall be crowded with boys and girls playing in the squares.” (Zecharia 8:5) The Holy One Blessed Be He has said, here are these two witnesses, and if the words of Uriah are fulfilled, the words of Zecharia will be fulfilled. And if the words of Uriah are cancelled, the words of Zecharia will be cancelled. I rejoiced that the words of Uriah were fulfilled, and in the end the words of Zecharia will be fulfilled. They said to him, Akiva, you have comforted us. May you be comforted by the footsteps of the Messiah. (Eicha Rabba 5:18)

Rabbi Akiva, Rabban Gamliel, Rabbi Elazar ben Azaria, and Rabbi Yehoshua were walking in the old city and were reduced to uncontrollable tears at the sight of a jackal roaming in the ruins of the Temple. But while his colleagues were beside themselves with grief, Rabbi Akiva laughed. They were taken aback by Akiva’s reaction and questioned its propriety. He then pointed out that since this tragedy had been prophesied and fulfilled, so too, the prophesy of the rebuilding of the Temple would soon to be fulfilled.

It was Rabban Yohanan who kept the memory of the Beit HaMikdash alive, Rabbi Yehoshua who made sure we felt the pain, but in this midrashic anecdote, it is Rabbi Yehoshua’s student Rabbi Akiva whose faith and hope inspire us to see beyond the destruction, to the rebuilding of the Temple. Rabbi Akiva heard above the weeping- the footsteps of the Messiah.