Battle Fatigue and Deliverance
Battle Fatigue and Deliverance
Dear Friends:
I write to you as a mother, a mother of Israeli children, a mother of a soldier serving in the Israeli Defense Forces. I write as one of the rank and file of those Jews who have chosen to cast their lot with the nation who dwells in Zion and I, along with my people, am suffering from existential weariness. Our battle fatigue goes far beyond the trouble we have finding the drive to live our lives normally, since death has become the reality to which we have become so accustomed. The exhaustion has permeated the deepest recesses of our souls. It has not merely enervated us it has dispirited us as individuals and as a nation.
But I also write you as a teacher of Tanach here in the holy city of Jerusalem. And as a teacher of Bible my world is informed by the texts which I study and teach. A verse which has taken on powerful relevance for me, of late, is Lamentations 1:6:
“And they are gone without strength before the pursuer.”
On a simple level the verse describes the inability of the people of Judea of the sixth century B.C.E., to flee from their pursuers, the Babylonians. War had sapped them of their power and courage. Yet the Rabbis in, Midrash Eicha Rabbah, understood the verse as follows:
” ‘And they are gone without strength before the pursuer’; A man would say to his fellow in Jerusalem, ‘Teach me a page of Scripture,’ but he would reply, ‘I haven’t the koach (strength).’ He would say, ‘Teach me a chapter of Mishnah,’ He would reply, ‘I haven’t the koach (strength)’ The Holy One, Blessed be He, said to them, ‘A time will come when I will act so with you.’ And they are gone without strength before the pursuer. ‘ “
The midrash describes a degree of apathy displayed by man’s lack of responsiveness to the other – they had no energy for human relationships. The homiletic value of this midrash served the Rabbis well, trying as they did, to combat indifference in their own communities. They saw a correlation in their time, between man’s lack of concern for others and the destruction of Jerusalem. The Almighty declared that the time would come when He would show them what it was to have no power – they would have no energy to flee from their enemies.
The Rabbis relate to strength, as something over which people initially chose to exercise control. Yet they sealed their own fate and hence lost their ability to chose. Their ultimate exhaustion was imposed upon them.
Our exhaustion, it would seem, is different. It is beyond our control. It results from the constant assault of tragedy and horror. Battered again and again we have no strength. In the words of the prophet Jeremiah, ” Alas for me, my soul is weary of killers!” ( Jer. 4:31).
Morning after morning we are attacked by reports of bad news. There are days when I just can’t bear to turn on the radio. The annoying hourly beeps signal pain and heartbreak. Some days, I listen to the 7:00AM news with a modicum of hope that today no terrorist attack will be reported. Spared, I sigh with relief. Perhaps things aren’t as terrible as I imagined; that is, at least, until the next newscast at 8:00. And then there are those days when I can’t seem to turn off the radio. I will plan my day around funerals and shiva calls, and somehow knowing every detail yields a delusionary sense of control.
How does all this impact upon us as human beings, upon our heavenly souls? We have modulated our register of pain and fine-tuned our fear gauge. But we are overwhelmed by fatigue.
The Sages in our midrash, have highlighted what perhaps is the method by which we can lift ourselves from the quagmire of weariness and not allow our spirits to be vanquished. They have suggested that the response to such exhaustion is the human encounter.
In the past year, I have found myself, more than ever, in need of friendship and close family ties. My relationships with others have taken on a degree of importance by which I, myself, have been surprised. But I realize that it is not only the comfort and security which friends and family provide, it is the revitalization of the soul which comes from encountering the other. The care, concern and warmth which are stimulated by yedidut nefesh, deep friendship, remind us that our souls can still experience emotions other than pain and fear. When reality has forcibly relinquished all control, these ties are still within our purview. The bonds between us and those closest to us keep us going. With every passing day we, as parents, are devastated by the realization that we can no longer protect our children, yet our indefagitable response is to cling to them more and more. In the face of such adversity our resilient souls never tire of showering our children with limitless love.
Thoughts of family and friends again direct me to the pages of the Bible. This time to the last prophetic book, that of Malachi. For years, I wondered about his final prophecy :
“Lo, I will send the prophet Elijah to you before the coming of the awesome, fearful day of the Lord. He shall reconcile parents with children and children with their parents, so that, when I come, I do not strike the whole land with utter destruction.”(3:23)
Malachi describes the prophet Elijah as the dramatic harbinger of the redemption. Unlike rabbinic texts which depict him as reviving the dead and resolving legal debates, the biblical text describes him as a family counselor — “He shall reconcile parents with children and children with their parents”.
Perhaps, in the context of redemption, this central task of the illustrious prophet Elijah, highlights the deep significance of the human encounter. Redemption begins through reinforcing the connections of the nuclear family and moves from there to community and from there to the Community of Israel. It is through the relationships with those closest to us that we can achieve pedut nafshenu — personal redemption. But there is more. It is by way of these relationships so near and dear, that we mend the fabric of society which is in such desperate state of disrepair. This lays the foundation for Tikkun Olam.
Passover revolves around the theme of our past redemption and the hope for future redemptive moments. Yet perhaps, when the big picture eludes us, when clouds of despair and confusion loom so heavily, we must try to restore perspective through focusing on those closest to us. It seems so simple, yet if we are able to muster the strength for the basic relationships of life – our family, our friends, our neighbors, perhaps, the fog will lift. Then, we may experience a personal role in the redemptive process through our own human encounters, and find in these connections the comforting voice of the prophet Jeremiah:
“And I will revitalize the weary and fill the aching souls.”
( Jer. 31:24)
עייפות נפשית וגאולה
חברים יקרים:
אני כותבת לכם בתור אמא, אמא של ילדים ישראלים, אמא של חיל, המשרת בצבא הגנה לישראל. אני כותבת בתור יהודיה שהחליטה להפיל את גורלה עם העם השוכן בציון, ואני יחד עם עמי סובלת מעייפות אקסיסטנציאלית. העייפות שלנו היא הרבה מעבר לאי-יכולת שלנו למצוא את החשק לחיות את חיינו היומיומיים, מאז שהמות נהפכה להיות המציאות שהתרגלנו אליה. זאת לאות שחדרה לעומק נשמותינו. אנו לא רק תשושים, הכער רוחנו האישי והלאומי.
אבל אני כותבת לכם גם בתור מורה לתנ”ך, כאן ,בירושלים עיר הקודש. כּמורה לתנ”ך, העולם שלי פורש ע”י אותם מקורות שאני לומדת ומלמדת. פסוק אחד שנהפך להיות רלוונטי במיוחד בתקופה האחרונה הוא איכה א:ו:
“וילכו בלא כח לפני רודף”
ברובד של פשט, הפסוק מתאר האי-יכולת של אנשי יהודה במאה השישית לברוח מאויביהם הבבלים. המלחמה הוציאה מהם את כוחם ואמצם. אולם חז”ל באיכה רבה פירשו את הדברים אחרת:
ר’ הונא ור’ אחא ור’ סימון בשם ר’ שמעון בן לקיש, ורבנן בשם ר’ חנינא היה אדם אומר לחבירו בירושלם, הקריני דף אחד ואומר לו אין בי כח, השניני פרק אחד אומר לו אין בי כח, אמר להם הקב”ה תבא לכם שעה ואני עושה לכם כך, וילכו בלא כח לפני רודף.
המדרש מתאר מידת העדישות בין אדם לחברו. לא היה כח ליחסים בין אנשים. חז”ל השתמשו בדברי המדרש להלחם נגד תופעת חוסר איכפתיות בתקופתם. הם ראו קורולציה בין עדישות וחרבן ירושלים. הקב”ה הצהיר שיבוא היום כשהוא יראה להם מזה להיות בלא כח, לא יהיה להם כח לפני אויביהם.
חז”ל התיחסו לכח כמשהו שהעם, לכתחילה החליט לשלוט בו. הם חתמו את גורלם ובכן אבדו את יכולתם לבחור. העייפות האולטימטיבית הוכפה עליהם.
אסיפת כוחותינו, לכאורה, שונה. זה מעבר לשליטתינו. היא נובעת התקפה אחר התקפה של טרגדיה וטרור. מוכים פעם אחר פעם, כבר אין בנו כח. כדברי הנביא ירמיהו:
“אוי נא לי כי עיפה נפשי להרגים” (ד:לא)
בקר בקר, אנחנו מותקפים בבשורות מרות. יש ימים בהם אני לא מסוגלת להדליק רדיו. הצפירות המעצבנות מאותתות כאב וצער. ימים אחרים אני מקשיבה ב7:00 בתקוה שלא היה היום פיגוע. אני נאחנת וחושבת שאולי הדברים הם לא כה גרועים כמו שחשבתי. כך תחושתי עד המשדר הבא בשעה 8:00. ויש ימים כשאני צמודה לחדשות כל היום כולו. אני מתכננת את סדר יומי סביב הלוויות ונחום אבלים. איכשהו לדעת כל פרטי הפרטים נותנת את האשליה שאנחנו עדיין בשליטה.
איך כל זה משפיע עלינו בתור בני אדם, איך זה משפיע על נשמותינו הטהורים? שינינו את סף הכאב, וחדדדנו את ברומטר הכאב, ונכנעו לעייפות.
חז”ל במדרש, התמקדו על הגישה בה נוכל להתעלות מהבור השחור של עייפות ולא להרשות לאויב להביס את רוחינו. הציעו שהמענה לעייפות הוא המפגש האנושי.
בשנה שחלפה מצאתי את עצמי יותר מתמיד זקוקה לקשרי משפחה וידידות. מּערכות היחסים נהפכו להיות חשובים לי במידה מפתיעה. הבנתי שזה לא רק ענין של נחמה ובטיחות שבאה בחיק המשפחה וע”י חברים טובים, אלא המפגש האנושי מחיה את הנשמה. החום, האיכפתיות והאהבה הנובעים מידידות נפש מזכירה לנו שיש ביכולתינו להרגיש תחושות מעבר לפחד ולכאב. כשהמציאות גונבת מאיתנו שליטה כלשהי,קשרים אלו עדין בשליטתנו. אותם הקשרים ההדוקים בינינו לקרובתינו נותנים לנו את היכולת להמשיך הלאה. עם כּל יום שחולף אנחנו בתור הורים מתמודדים עם המציאות הנוראה שאין ביכולתינו להגן על ילדינו ולמרות זאת אנחנו לא מתעייפים מלאחוז בהם חזק . מול הטרור אנחנו לא מתעייפים מלהעביר אהבה בלתי מוגבלת לקרובינו.
מחשבות אלו מפנות אותי שוב לדברי התנ”ך. הפעם לספר הנבואי האחרון ,ספר מלאכי. שנים תהיתי לגבי נבואתו האחרונה:
כג הִנֵּה אָֽנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהֹוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָֽא: כד וְהֵשִׁיב לֵֽב־אָבוֹת עַל־בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל־אֲבוֹתָם פֶּן־אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת־הָאָרֶץ חֵֽרֶם:
מלאכי מתאר את אליהו הנביא כמבשר הדרמטי של הגאולה. לאומת מקורות רבניים המתארים אותו כמחיה מתים, ומכריע במחלוקות הלכתיות למיניהם, מלאכי מתאר את אליהו כמתווך משפחתי? ‘והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם’.
אולי במסגרת של הגאולה, תפקיד מרכזי זה של אליהו מדגיש את החשיבות של המפגש האנושי. גאולה מתחילה כשאנחנו מחזקים את הקשרים בתא המשפחתי ומשם למגזר הקהילתי, ומשם לקהל עדת בני ישראל. על ידי החיבורים בינינו נוכל להגיע לפדות נפשינו. אבל יש עוד, ע”י היחסים הקרובים אלינו נוכל ל’רפא את מזבח ה’ ההרוס’, לתקן את התשתית החברתית המעורערת ולשאוף לתיקון עולם.
פסח הוא חג הגאולה, מספרים על גאולת העבר ומצפים למומנטים של גאולה בעתיד. אולי, כהתמונה הגודלה עמומה, כשעננים של יאוש ובלבול רובצים עלינו, תפקידנו לשים את הפוקס על היחסים הקרובים ביותר. זה נשמע פשוט, אבל אם נמצא את הכח עבור המשפחה, השכנים, הידידים אולי התמונה תבהיר ונמצא את עצמינו כשחקנים פעילים בספור הגאולה. ואולי מתוך חיבורים אילו נשמע את קולו המנחם של הנביא ירמיהו:
“כי הרויתי נפש עיפה וכל נפש דאבה מלאתי (לא:כד).