זכר למקדש — זכר לחורבן
לע”נ מלכי רוט ומיכל רזיאל הי”ד
Click here for the English version of this article
“נורא אלהים ממקדשיך אל ישראל הוא נתן עז ותעצמות לעם ברוך אלהים”
(תה’ סח:לו)
פסוק זה נותן ביטוי לחשיבות ולמרכזיות של בית ה’, כמקדש מלך משם נבעו הברכות והשפע האלהי. בזמן שהבית היה קיים, תפישה זו חדרה עמוק למודעות הדתית של העם. הם עלו למקדש להקריב קרבנות בתדירות ולהראות את פני ה’ אלהיהם שלוש פעמים בשנה. המקדש שימש להם כמרכז הדתי, וכמקור השפע האלהי. חייהם היו קשורים בעבודת הקודש שנהגה בו. לכן, חורבן הבית היה זעזוע עמוק שהשאיר את העם בלי עוגן ומסגרת לחייהם הרוחניים. החלל שנותר בהעדר הבית דרש תגובות דתיות על מנת לעצב מחדש את חיי הרוח של היחיד ושל הציבור כולו.
מנהיגי הדור היו צריכים לחפש אמצעים חלופיים לבנות ולייצב את היהדות בהעדר המקדש, וכן לדאוג שזכרונו לא יתקהה. שני גדולי התנאים רבן יוחנן בן זכאי ור’ יהושע בן חנניה סללו דרכים לעזור לעם בעת צרתם, דרכים להנצחת המקדש ולזיכרון של החורבן. בדרכים אילו אנו צועדים עד היום הזה.
רבן יוחנן בן זכאי היה גדול התנאים בדור שלפני החורבן ובעשר השנים שלאחריו. מסופר עליו שבזמן שבית המקדש היה קיים הוא היה יושב ושונה בצלו של ההיכל, ושהוא היה עד ראיה לחורבן עצמו:
“היה רבן יוחנן יושב ומצפה כנגד חומת ירושלים לדעת מה יעשה בה כדרך שנאמר בעלי, ‘ועלי יושב על הכסא יד דרך מצפה’ . כיון שראה רבן יוחנן בן זכאי שחרב ביהמ”ק ונשרף ההיכל עמד וקרע את בגדיו וחלץ את תפליו והיה יושב ובוכה ותלמידיו עמו.” (אדר”נ נוסחא ב’ פרק ז).
קשה לדעת מי היו אותם התלמידים המתאבלים עמו, באותה שעה קשה , כשחוו את חווית החורבן . את שמות תלמידיו הדגולים מצאנו במשנה באבות ב: ח, וביניהם ר’ יהושע בן חנניה. הוא לא נזכר במדרש הנ”ל אבל הוא מופיע יחד עם רבו במדרש הבא, בו הוא ורבן יוחנן מטיילים בירושלים אחרי החורבן:
“פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים והיה ר’ יהושע הולך אחריו וראה בית המקדש חרב אמר ר’ יהושע אוי לנו על זה שהוא חרב מקום שמכפרים בו עוונותיהם של ישראל. אמר לו בני אל ירע לך יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה ואיזה זה גמילות חסדים שנאמר,’ כי חסד חפצתי ולא זבח’.” (אבדר”נ א פרק ד)
מדרש זה בא לפרש את המשנה, “על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים”(אבות א:ב) מיוצגות בו שתי תגובות שונות לחורבן,
האחת של התלמיד, השניה של רבו. ר’ יהושע נותן ביטוי לחומרת המשבר שפקד אותם ולכאב העולה נוכח השפל התהומי שאליו הגיעו בעקבות החורבן. דבריו מעידים על המצוקה הרוחנית העמוקה שלו בשעה שהוא קולט את ההשלכות המרות של העדר הבית ואמצעי הכפרה, באומרו: “אוי לנו על זה שהוא חרב מקום שמכפרים בו עוונותיהם של ישראל”. לעומתו רבן יוחנן עונה ואומר, “יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה — גמילות חסדים.”
למרות שעולמם של תנאים אלו ובני דורם נחרב, ריב”ז מציג דרכי הסתגלות למציאות של העדר מקדש. דרכים אילו ניתן היה לקיימן בכל מקום ללא תלות במעשים המקובלים. היכולת להמשיך נשענת על העובדה שיש כפרה אחרת, שעליה העולם יעמוד, והיא, גמילות חסדים. רבן יוחנן אינו שולל את חשיבות הקורבנות, אלא מנסה לשים את הדברים בפרספקטיבה הנכונה. “כי חסד חפצתי ולא זבח”.
אולם, יתכן שיש לתגובת ריב”ז מגמה חבויה וערך חינוכי נוסף, חשוב לא פחות. בתור רב, הוא מלמד את תלמידו שאין טעם להתמקד בתוצאות החורבן אלא יש לחפש את הגורמים אליו. יתכן שלקוי מוסרי-חברתי, חוסר הבנה והפנמה של החשיבות והמרכזיות של גמילות חסדים, הביאו לחורבן. רבן יוחנן מציין שעל ידי גמילות חסדים נוכל לכפר על חטאותינו אבל מעבר לזה, יש ביכולתנו לחדש ימינו כקדם בלי לחזור על טעויות העבר.
דברי רבן יוחנן משקפים את הריאליזם שלו. הבית נחרב אבל חייבים היו להמשיך הלאה ולנצל את דרכים שעמדו לרשותם על מנת לשקם את עולמם הרוחני. אותה גישה מציאותית של ריב”ז באה לידי ביטוי בתקנתו לבטל את הטקס של עגלה ערופה “משרבו הרוצחנין” ולבטל את המים המאררים “משרבו המנאפין”. (ירושלמי ע”ז מד א). בעקבות התנוונות החברה וירידת המוסר היה מקום להסתכלות אחרת וחדשה.
מעבר לריאליזם, ריב”ז משדר ממד נוסף בגישתו – האופטימיזם. הוא תיקן שורה של תקנות כזכר למקדש. בתקנות אילו רבן יוחנן הצליח להותיר משהו מהמקדש על תלו. כך עולה, למשל, מדבריו בראש השנה ד:א:
” יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעים, אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין. אמר רבי אלעזר. לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד. אמרו לו, אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין:”
וכן בראש השנה ד:ג:
” בראשונה היה הלולב נטל במקדש שבעה, ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב נטל במדינה שבעה זכר למקדש, ושיהא יום הנף כולו אסור:”
רבן יוחנן וסייעתו האמינו שמהרה יבנה בית המקדש, כשם שקרה בחורבן בית ראשון. תקנות רבן יוחנן היו שלב ביניים לשמור על הגחלת שלא תכבה. כשהמקדש יבנה יהיה המשך ישיר לעבודת הקודש שנהגה בו. אולם בינתיים כל קהילה וקהילה תהיה המרכז הדתי – ” כל מקום שיש בו בית דין”. כך דאג רבן יוחנן לא רק לתחליף פרגמטי מכיוון שבית המקדש לא היה קיים, אלא לדרכים לשקם ולחזק את יסודות החברה הדתית בכלל.
הביטוי החזק ביותר של הריאליזם של ריב”ז משתקף בבקשתו מהקיסר הרומאי להקים מרכז רוחני חדש ביבנה. רבן יוחנן התמודד עם האתגר העומד בפניו, על ידי שנוי כיוון. היה לו חזון להבטיח את עתידה של היהדות על ידי העברת מרכז הכובד מעבודת המקדש ללימוד תורה. מה שאכן התרחש.
מה היתה גישתו של ר’ יהושע תלמידו של ריב”ז? איך הוא הגיב לחרבן? מספר מקורות מעידים על הדרך שנקט בה: בראשית רבה סד:י מתאר מעשה שהיה.
“בימי רבי יהושע בן חנניה גזרה מלכות הרשעה שיבנה בית המקדש… והוון קהליא מצתין בהדא בקעתא דבית רמון כיון דאתון כתיבא שרון בכיין, בעיין לממרד על מלכותא אמרין יעול חד בר נש חכימא וישדך צבורא, אמרין יעול ר’ יהושע בן חנניא דהוא אסכולוסטקיא דאורייתא, עאל ודרש ארי טרף טרף ועמד עצם בגרונו אמר כל דאתי מפיק ליה אנא יהיב ליה אגריה אתא הדין קורא מיצראה דמקוריה אריך יהיב מקוריה ואפקיה אמר ליה הב לי אגרי א”ל זיל תהא מלגלג ואומר דעילת לפומא דאריה בשלם ונפקת בשלם, כך דיינו שנכנסנו לאומה זו בשלום ויצאנו בשלום, ויבואו עבדי יצחק, אין אנו יודעים אם מצאו אם לא מצאו, מן מה דכתיב וימצאו שם באר מים חיים הוי שמצאו מים חיים.”
מדרש זה מתאר את תקופת טריכינוס שבה נתנה רשות לקהילה היהודית לבנות את המקדש. לא עבר זמן רב והרומאים חזרו בהם. העם שהתאסף בבית רימון הגיב בזעם ובאכזבה. חפשו אדם חכם שירגיע אותם ומצאו את ר’ יהושע שהיה המלומד והבקי ביותר בכל חלקי התורה. הוא המשיל להם משל על קורא (ציפור) שהוציא קוץ מגרונו של אריה ואז בקש את שכרו. צחק האריה ואמר שכר? את חייך קבלת בשכר! כך אמר ר’ יהושע לעם המאוכזב , נשמח שאת חיינו קבלנו מהרומאים! גם הוא היה ריאליסט. נגזרה גזרה , המקדש נחרב,נצטרך להמתין בסבלנות עד שיגיע עת רצון לבנותו מחדש.
פגישה נוספת של ר’ יהושע עם העם מצאנו בגמרא בבא בתרא ס’ ע”ב:
“ת”ר: כשחרב הבית בשניה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר’ יהושע, אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל? אמר להם: א”כ, לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחותִ אפשר בפירות. פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכוריםִ אפשר בפירות אחרים. מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המיםִ שתקו. אמר להן: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר ־ שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר ־ שאין גוזרין גזירה על הצבור אא”כ רוב צבור יכולין לעמוד בה.”
הפעם, ר’ יהושע נפגש עם קבוצת פרושין, שבעקבות החורבן החליטו להקדיש את כל הוויתם לאבל על החורבן מתוך התנזרות מאכילת בשר ושתיית יין. הם הרגישו שאינם יכולים להתענג בתענוגי העולם הזה כשחיי הרוח נפגמו כל כך: “נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל?!?” בלי המקדש החיים אינם מה שהיו פעם ועל ידי הדגשת ההיעדר בקשו לשמור על ייחודו של המקדש.
יתכן שהחורבן גרם לתחושה שיש צורך בהלקאה עצמית עקב הטרגדיה הנוראית. השורדים, גם הם חייבים לסבול. או שהיהודים האלו, שהיו עדי ראיה לזוועות החורבן הגיבו לתענוגות המושחתים של הרומאים והחליטו להחמיר על עצמם. חשיפה לשפל הנורא של העולם הגשמי הובילה לרתיעה חריפה מהגשמיות ומעבר אל הפרישות.
מה היתה תשובתו של ר’ יהושע בוויכוחו עם הפרושין? הוא פתח בטכניקה של רדוקטיו עד אבסורדם (וויכוח המוביל למגוחכות) וטען שאם הם לא אוכלים בשר ולא שותים יין אולי כדאי להם להימנע מלאכול לחם, פירות או אפילו לשתות מים, בעקבות ביטול מנחות, בכורים ונסוך המים!
ר’ יהושע ודאי אינו כופר בצורך להתאבל על בית המקדש אבל הוא מסביר את הבעייתיות שבשקיעה באבלות עד כדי חידלון וחוסר יכולת לקיים חיים תקינים. “שאין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב ציבור יכולים לעמוד בה”. לכאורה, דברי ר’ יהושע פשוטים, אי אפשר לצפות מאנשים לעמוד בחומרות כה כבדות. אולם נראה שהיתה לר’ יהושע מטרה חינוכית נוספת. גם הוא מתייחס בעקיפין לנסיבות החורבן. ההתפצלות והכיתתיות שבעם לפני שהבית נחרב היתה קיצונית וחמורה ביותר. מעשה הפרושין המתוארים כאן, מהווים דוגמה לכת נוספת שקמה בעקבות החורבן. ר’ יהושע מבקש למנוע את תופעת הכיתתיות על מנת שלא לחזור על הטעות. בשעות קשות שבהן אחדות העם כה חיונית יש לגזור רק גזרות שכל הציבור יכול לעמוד בהן.
בהמשך הגמרא מופיעה רשימה של הנחיות כיצד להתאבל על ידי מעשים המוגדרים כזכר לחרבן. גזרות אלו מתייחסות לבית האדם, לאוכל שלו, לבגדיו ולשמחות שבחייו, הכל מושפע מהחורבן. אולם יש שינוי מהותי בין הצעות אלו להצעות של רבן יוחנן בן זכאי. כאן לא מדובר על זכר למקדש אלא זכר לחרבן.
יתכן שר’ יהושע ראה את חלום בניית המקדש כדבר שהולך ומתרחק לכן ראה צורך להמשיך בחיים אבל להכניס תזכורות תמידיות. הכאב של החורבן קיים ויש צורך להישאר רגישים אליו. יש צורך לשמר את הכאב גם בדורות שאולי כבר לא יחושו אותו באותה עוצמה.
פעם נוספת מצאנו את ר’ יהושע מטייל ברחובות ירושלים. הפעם לא עם רבו אלא עם תלמידו ר’ עקיבא:
על הר ציון ששמם וכבר היה רבן גמליאל ור’ אלעזר בן עזריה ור’ יהושע ור’ עקיבא…
פעם אחרת היו עולין לירושלים הגיעו לצופים וקרעו בגדיהם הגיעו להר הבית וראו שועל אחד יוצא מבית קדשי הקדשים התחילו הם בוכים ור’ עקיבא משחק.
אמרו לו: “עקיבא לעולם אתה מתמה עלינו אנו בוכים ואתה משחק”.
אמר להם: “אתם למה אתם בוכים?” אמרו לו:” ולא נבכה מקום שכתוב בו (במדבר א’)’ והזר הקרב יומת’ והרי שועל יוצא מתוכו ועליו נתקיים הפסוק ‘על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו’!
אמר להם:” אף אני לכך אני משחק,הרי הוא אומר (ישעיה ח’) ‘ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו’ וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני, אלא מה אמר אוריה (ירמיה כ”ו) כה אמר ה’ צבאות ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה, ומה אמר זכריה (זכריה ח’)’ עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובת ירושלים ואיש משענתו בידו מרב ימים’ וכתיב בתריה (שם זכריה ח’) ‘ורחבות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחבתיה’. אמר הקב”ה הרי לי שני עדים אלו ואם קיימים דברי אוריה יהיו קיימין דברי זכריה ואם יבטלו דברי אוריה יבטלו דברי זכריה, ושמחתי שנתקיימו דברי אוריה ולבסוף דברי זכריה עתידין להתקיים.”
ובלשון הזה אמרו לו:” עקיבא נחמתנו תתנחם ברגלי מבשר”. (איכה רבה ה:יח).
כמו בטיולו עם רבן יוחנן גם כאן ר’ יהושע בוכה בראותו את החורבן ובהבנתו שקוימו דברי התוכחה, “על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו.” ר’ עקיבא משתמש באותו עקרון של רבו ר’ יהושע וחבריו שפרשו את המציאות כקיום דברי הנבואה, אבל הוא זורע זרעים של אופטימיות. קיום דברי נבואת הפורענות מפנה את הדרך לקיום דברי נבואת הנחמה.
מציאות החורבן דרשה ממנהיגי ישראל לפתח דרכים להתאזרות, שיקום, ותקומה למלא את החלל שנפער עם החורבן. גישותיהם של רבן יוחנן ור’ יהושע נתנו דרכים מעשיות ליצירת זכר למקדש, וזכר לחרבן. אולם דברי ר’ עקיבא נתנו לדורו ולדורות כולם חזון מלא תקווה ונחמה לחזק את לבנו עד שנזכה לשמוע על ההרים רגלי המבשר.