איך מורה נפרד מתלמידיו
“ויהי נא פי-שניים ברוחך אלי”
איך מורה נפרד מתלמידיו? נסתכל על שעתו האחרונה של אליהו על פני האדמה. הוא עומד להעביר את אדרתו לאלישע תלמידו. הם הולכים יחד עסוקים בדיון. במה היו עסוקים?
ויהי המה הולכים הלוך ודבר במה היו עוסקין רבי אחווא בירבי זעירא אמר בקרית שמע היו עוסקין היך מה דאמר ודברת בם רבי יודה בן פזי אמר בבריאת עולם היו עוסקין הי כמה דאמר בדבר ה’ שמים נעשו רבי יודן בריה דרבי אייבו אמר בנחמות ירושלים היו עוסקין כמה דאמר דברו על לב ירושלם ורבנן אמרין במרכבה היו עוסקין היך מה דאת אמר והנה רכב אש וסוסי אש וגומר (ירושלמי ברכות ה:א)
לפי דעה אחת בירושלמי, הם שוחחו על מעשה בראשית. לפי דעה שניה, הם דברו על מעשה מרכבה. שתי דעות אלו מצביעות על דברים שעומדים ברומו של עולם. אליהו הנביא האיום ונורא שנוחכותו בלבד מזכרת עון מגלה לתלמידו סודות נשגבים. לפי דעה שלישית, הם עסקו בנחמות ירושלים. הנביא העניק ליורשו את החזון הכי ארוך-טווח לפני הפרדו ממנו, בטחון שגם אחרי החרבן תבוא הגאולה.
אך לפי דעה רביעית, הם עסקו בקריאת שמע. פעם, כשלמדתי קטע זה, שאלנו מה גרם לחכמים להציע את ההצעה הזאת? תלמידה העלתה אפשרות שהדעה הזאת היא פועל יוצא של העובדה שמדובר ברגעיו האחרונים של אליהו עלי אדמה: קריאת שמע היא המעשה הדתי האחרון לפני המוות. תלמידה אחרת הצביעה על החוכמה שבה מפרשים חכמים את הפסוק “ושננתם לבניך ודברת בם … ובלכתך בדרך”. אשה אחרת חפשה משמעות עמוקה יותר ודברה על יסודות האמונה הדתית הנכללים ב’שמע’, יסודות שעליהם אליהו המורה חוזר עם תלמידו לפני שהוא נפרד ממנו לשלום. אבל הדיון שלנו לא הסתיים. קול אחר נשמע בכיתה:
את יודעת, בריינה, לא חשבתי על כך במשך שנים… הייתי ילדה קטנה… היה זה בקיץ של שנת 1944. אמי ואני נמלטנו מפולין לצ’כוסלובקיה, ומשם להונגריה, ואז מצאנו את עצמנו ברומניה. ברומניה הצלחנו להשיג סרטיפיקטים שאפשרו לנו להגר לפלסטינה, דרך טורקיה. שלוש אניות המתינו בנמל. אמי ואני היינו רשומות בספינה השניה, אבל אמי שיחדה פקיד שיתן לנו לעלות על הראשונה, כדי שנהיה עם משפחתנו ששרדה, מפחד שמא נופרד שוב. הספינות יצאו לדרך ואנו הרגשנו שהנה אנחנו סוף סוף בדרך לחוף מבטחים. לפתע הותקפנו על ידי צוללת גרמנית. שניים מתוך שלוש האוניות טבעו ואיש לא ניצול. שלנו הייתה הבאה בתור. הקברניט קפץ מן האניה. עלינו כולנו על הסיפון, נתנו זה לזה ידיים ואמרנו “שמע ישראל, ה’ אלקינו ה’ אחד”. התכוננו למוות… באורח פלאי המשכנו להפליג ללא הפרעה והגענו ליעדנו”.
היא הסתכלה בתנ”ך שבידיה ובי והמשיכה. “עברו מאז יותר מחמישים שנים… הלימוד שלנו על המסע האחרון של אליהו ואלישע, על קריאת שמע, על מרכבת האש שהפרידה ביניהם, העלה בי לפתע זיכרון שהיה קבור עמוק זה זמן רב…”
מה היה בסיפור שלפנינו שעורר את הזכרון שהודחק במשך זמן כה רב?
האם הייתה זאת הכמיהה של יתומה מן השואה אל האלמוות של אליהו, שרגשה אותה? אולי הייתה זאת ההמשכיות שמתגשמת באלישע, שיכול לשאת את האדרת של אביו ולהתחיל מהתחלה, בלי לפנות לאחור ולחפש את העבר שהוא יודע שאיננו יכול להשיב. אבל ברור שהסיפור התנ”כי הזה זינק קדימה אלפיים שמונה מאות שנים אל העתיד, ואִפשר לאשה אחת לחוות את הקתרזיס של הנשמה שנמנע ממנה במשך מרבית שנות חייה.
אני הפניתי מבטי מעם הכיתה, ואני יודעת כעת שהסיפור המדרשי של פרידת אליהו מאלישע מציב שאלה נוספת בפנינו: כיצד נפרד מורה מתלמיד?
חכמים העשירו אותי בראייתם, וכמורה אני העברתי את חכמתם לתלמידה הזאת. כמה מרגשת היא העובדה שהיא, מנקודת מבטה, הציעה לפני ממד נוסף של השיעור הזה, ממד שמעולם לא חשבתי עליו.
אלו הדברים שהכניסו חז”ל לרגעים האחרונים בין אליהו לאלישע. לקחים נשגבים ונצחיים המורים על העברת השרביט מהרב לתלמיד. אולם אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והכתוב עצמו מספק לנו את הדו-שיח בין הנביא היוצא לנביא הנכנס ובו מבקש אלישע “פי שנים ברוחך אלי” , ומקבל את בקשתו הנועזת.
לפי פירוש האברבנאל, אלישע ביקש שהדו-שיח בין מורה ותלמיד, ה”שניים”, ימשיך להתקיים, אם בחלום, בחזון לילה, או בהקיץ. אבל פרשנים אחרים מפרשים שאלישע באמת קיבל פי שניים מרוח אליהו.
כל קבוצה והיחודיות שלה, אך לתלמידותי יש פי שניים מרוח אלקים, מנה כפולה של חכמה בינה ודעת. הן למדו אותי תורת חיים ואהבת חסד וצדקה וברכה ורחמים וחיים ושלום. עבותות אהבה נקשרו בינינו ואני תפילה שהיחס בינינו לא יסתיים אלא ימשיך לאורך שנים ארוכות וטובות. תלמידותי, הרמנה את אדרת אליהו אשר נפלה בחלקכן, סמל ל”עוז והדר לבושה”, לאצילות הנשגבה של כל אחת ואחת מכן.
חלק ממאמר זה לקוח מ“טוב טעם ודעת – נשים ותלמוד תורה” ומ“הליכות עולם”.