Life’s Precious Moments

NOTE: The Hebrew translation (by Sara Fuchs) follows the English version.

It is Yom Hazikaron, a day of tribute to all of those who have fallen in the service of our country. This year it is a particularly solemn day. On this day  a verse from  the Book of Leviticus resonates in my mind:

“Then I will remember my covenant with Jacob and also my covenant with Isaac and also my covenant with Abraham will I remember; and I will remember the land.“  I connect not only with our forefathers Jacob, Isaac and Abraham, but to all of the soldiers who bear the same names, who have fallen, in the past decades to uphold the covenant with this Land (Lev. 26:42).

This act of commemoration requires us to look back. The families of the fallen may have learned to accept their loss. This year, however, the day will be harder than ever, since so many new graves are freshly dug and so many wounds remain open. The death of our loved ones is part of our ongoing present. 

Today we need to recoup our collective strength and look beyond unbearable pain and loss for meaning. In this search for meaning I would like to share with you a personal custom, rooted in the ethos of the Bible, that reaffirms the day’s power.

On the eve of his first battle, Joshua was visited by an angel in the guise of an armed man. The angel commanded Joshua:

Remove your shoes from your feet for the place where you stand is holy (Josh. 5:15).

Joshua, the conquering general, was about to engage in battle. War would require painful moral decisions and difficult leadership challenges. Lives would, no doubt, be lost, morale would wane and uncertainty would loom. Joshua was not simply the military leader of his people, he was also their spiritual guide. It was at this point that he was told to remove his shoes. The gravitational pull of the historic landscapes and the long standing link with Jewish heritage demanded that he stand his ground. His feet touched the cornerstones of national destiny and only then was he prepared for war.

It is this biblical episode which filled my mind one Yom Hazikaron when  the siren blew. It was  ten minutes to eleven  and I rushed outside to find my place among people before the siren went off. The tribute paid and solace offered through the contemplative moments of silence are  best done in the community of others. The blast of the siren began and a blanket of quiet fell over the land. In a country where words fly the silence is all the more resounding.

During that moment of inner reflection I felt a strange and urgent need to  take off my shoes. There I stood – between stone and sky – with my bare feet touching the earth soaked with the blood and tears of so many soldiers.   This direct contact with the contours of the terrain strengthened  my commitment to continue their legacy, to sanctify their lives through building, planting and growing.

This simple act of taking off one’s shoes is a form of connection. It connected Joshua to his forefathers who traversed the land and to the Children of Israel with whom he traveled. It  also forged an unforgettable bond with his leader and teacher, Moses. Moses, too, received the same directive years before. He, too, removed his shoes as he stood at the burning bush and was commissioned to lead the Jewish people from enslavement in Egypt to revelation at Sinai. As his bare soles stood on sacred soil he experienced a surge of holiness. This defining moment transformed him into the leader who would secure the physical and spiritual survival of the nation.

On Yom Hashoah, Holocaust Remembrance Day, this biblical story also came to life for me. When the siren blares the unspeakable magnitude of this national catastrophe is contained in the silence of an entire nation standing at attention. The millions of voices which were silenced find partnership in the day’s collective hush.

I remove my shoes. Standing barefoot, in my home, on terra firma in the State of Israel is a statement of life having vanquished death.

Neither Pharaoh nor Hitler succeeded in writing the final chapter of Jewish history. Here we stand. The people of Israel, citizens of the State of Israel are still fighting daily and defiantly securing our foothold, building the future of Jewish nationhood.

With every passing year, this personal custom of removing my shoes during the siren blasts, both on Yom Hazikaron and Yom Hashoah, has become more significant to me. Even when our strength falters and our knees tremble we desperately need to secure our stand, to anchor ourselves on the same holy land as did Joshua, as did all of our soldiers. It is precisely at the most difficult of times that we must feel the ground beneath our feet. 

(An expanded version of this article is found in Waiting for Rain, by Bryna Jocheved Levy, published by the Jewish Publication Society.)

————————————————————————-

על אדמת קודש

יום הזיכרון, יום שחולקים בו כבוד לגיבורים שנפלו בשרות המדינה.

השנה זהו יום עצוב במיוחד. היום מהדהד בראשי פסוק מספר ויקרא:

“וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור” (ויקרא כו מב). אני מחוברת לא רק לאבותינו יעקב, יצחק ואברהם, כי אם גם לכל החיילים הנקראים בשמות הללו שנפלו בעשורים האחרונים על מנת לקיים את הברית עם הארץ הזאת.

פעולת ההנצחה תובעת מאיתנו להתבונן לאחור. משפחות הנופלים למדו אולי לקבל את האובדן. ואולם השנה יהיה היום קשה מתמיד, מפני שכל כך הרבה קברים חדשים נחפרו, וכל כך הרבה פצעים נותרו פתוחים. מותם של אהובינו הוא חלק מן ההווה שלנו.

היום מוטל עלינו לאסוף את העוצמה המשותפת שלנו ולהתבונן אל מעבר לכאב ולסבל הבלתי נסבלים ולחפש משמעות. במהלך החיפוש הזה אחר משמעות אני רוצה לשתף אתכם במנהג אישי, ששורשיו נעוצים באתוס של התנ”ך, והוא נותן משנה תוקף לכוחו של היום.

ערב היציאה לקרב הראשון שלו, זכה יהושע לביקור של מלאך במסווה של אדם חמוש בחרב. המלאך צווה על יהושע:

“של נעלך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד עליו קודש הוא” (יהושע ה טו).

יהושע, המצביא הכובש, עומד לצאת לקרב. המלחמה תובעת הכרעות מוסריות כואבות ומציבה אתגרי מנהיגות מורכבים. אין ספק כי יאבדו חיים, המוסר יתדלדל, וחוסר הוודאות יאיים. יהושע היה לא רק המנהיג הצבאי של עמו, הוא היה גם המורה הרוחני שלהם. בנקודה הזאת נאמר לו לחלוץ נעליו. כוח המשיכה של הנופים ההיסטוריים והקשר העתיק למסורת היהודית דרשו כי הוא יעמוד על הקרקע. רגליו נגעו באבני הפינה של הגורל הלאומי, ורק אז הוא היה נכון למלחמה.

התמונה המקראית הזאת הצטיירה בעיני רוחי באחד מימי הזיכרון בעת הישמע הצפירה. השעה הייתה עשר דקות לפני אחת עשרה בבוקר, ואני הזדרזתי למצוא את מקומי בקהל לפני שתישמע הצפירה. ההוקרה שאנו מוקירים והנחמה שאנו שואבים ברגעי ההרהור השקטים, מתקבלות טוב יותר בחברת בני אדם נוספים. קול הצפירה נשמע ומעטה של שקט כיסה את הארץ. במדינה שבה מתעופפות מילים, השקט נשמע חזק יותר.

במהלך אותו רגע של התבוננות פנימית חשתי צורך עז ומיידי להסיר את נעליי. עמדתי לי – בין אבן ושמיים – ברגלי היחפות על הקרקע הספוגה בדם ובדמעות של חיילים רבים כל כך. המגע הישיר הזה עם קווי המתאר של הקרקע חיזק את המחויבות שלי להמשיך את המורשת שלהם, לקדש את חייהם מתוך בניין, נטיעה וצמיחה.

המעשה הפשוט הזה של חליצת הנעליים הוא סוג של קשר. הוא קישר בין יהושע לבין אבותיו שהלכו בארץ ובינו לבין בני ישראל שאיתם נסע. המעשה גם חישל קשר בלתי נשכח עם מנהיגו ומורו, משה. משה קיבל אף הוא את הצו הזה שנים רבות קודם לכן. אף הוא הסיר נעליו מעל רגליו כאשר עמד לפני הסנה הבוער וקיבל את התפקיד של הוצאת העם היהודי משעבוד מצרים למעמד הר סיני. כאשר כפות רגליו עמדו על הקרקע המקודשת הוא חווה פרץ של קדושה. הרגע המעצב הזה הפך אותו למנהיג שהבטיח את הקיום הגשמי והרוחני של העם.

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, שוב התעורר הסיפור המקראי הזה לחיים במחשבתי. כאשר הצפירה זועקת, השיעור הבלתי אפשרי של השואה הלאומית מוכל בשקט של אומה שלמה הניצבת דום. מיליוני הקולות שהושתקו מוצאים להם שותפים בדומיה הכללית.

אני חולצת את נעליי. עמידה ברגליים יחפות על קרקע מוצקה במולדתי, במדינת ישראל, יש בה משום הכרזה שהחיים הביסו את המוות. לא פרעה ואף לא היטלר, לא הצליחו לכתוב את הפרק האחרון בהיסטוריה של היהודים. אנו עומדים כאן. עם ישראל, אזרחי מדינת ישראל, עדיין נלחמים יום יום ומבטיחים בהתרסה את מקום מדרך רגלינו, ואנו בונים את העתיד של האומה היהודית.

בכל שנה ושנה המנהג האישי הזה של הסרת נעליי בזמן הצפירה, הן ביום הזיכרון לחללי צה”ל הן ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, המנהג הזה מקבל יותר משמעות בעבורי. גם כאשר תש כוחנו וכאשר רגלינו רועדות, אנו חייבים להבטיח את מקומנו, לעגן את עצמנו אל אדמת הקודש כשם שעשה זאת יהושע, כשם שעשו זאת כל חיילינו. דווקא בזמנים הקשים ביותר אנחנו צריכים להרגיש את הקרקע מתחת לרגלינו.

 (תרגום ע”י שרה פוקס)

admin Uncategorized