Life’s Precious Moments

NOTE: The Hebrew translation (by Sara Fuchs) follows the English version.

 A little known rabbinic injunction states that a Jew should always pray in a room with windows. The rationale is that no matter where a Jew finds himself or herself  their hearts and souls should take flight as their eyes gaze in the direction of Jerusalem. But perhaps windows in sanctuaries of worship are intended to help us focus on the windows of opportunity that we become deeply aware of through service of the heart.

For millennia Jewish prayers have transcended time and place as the thoughts and dreams of worshipers have drifted off in the direction of the holiest of cities. Through these windows of prayer Jews were able to conjure up enchanting vistas of the city of peace and holiness. Images appeared of  the streets of Jerusalem filled with laughter of children and serenity of elderly couples strolling through the boulevards. In the ultimate portrait, Mother Zion beams with joy that all of her children have come home.

These visions during most periods of Jewish history fall into the category of long range prophetic projections like those of the prophets Isaiah, Zachariah and Jeremiah. In contrast to his extensive prophecies of doom, Jeremiah in a rare foray into the rhetoric of consolation, presents a panoramic view of vast multitudes of Jews returning home. From the young to the old, the healthy to the infirmed, men women and children, with joy and with tears came streaming back. Together they followed the guideposts leading them to the Land of Israel. 

The rabbis of the Talmud, (Megillah 14b), decided to take this fantastic dream and transpose it into historic time. In an imaginative scenario they presented Jeremiah embarking on a journey to the East to bring home the ten lost tribes. At first glance this talmudic possibility seems unlikely. As the chief prophet of Judea during the sixth century, Jeremiah’s charges were the tribes of Judah and Benjamin. For forty years he toiled ceaselessly to restore them to the spiritual straight and narrow. What possible connection did he have to the ten lost tribes, who had been exiled from the Kingdom of Israel one hundred years before? They had long ago struck Diaspora roots. What possessed Jeremiah to bring the ten tribes back to the Promised Land?

The answer requires some background. The talmudic episode is set in the year 622 when Josiah was King of Judea. While refurbishing the Temple his men found a long lost Torah scroll. After prophetic consultation, the king was inspired to adhere to the words of Torah and embark upon a spiritual revolution. He, along with his people, declared their allegiance to the Lord God of Israel. The people were finally united under the banner of monotheism, covenant and shared values.

One can only imagine what Jeremiah was thinking. The time was at hand. Redemption called for the solidarity of all of Israel. No one was disenfranchised by the prophet. Jeremiah’s unabating faith in a united people overshadowed his sober realism. If there existed a possibility of revitalizing the sovereignty of the united monarchy Jeremiah would stop at nothing to include every last Jew. It was the hope of the prophet that during this spiritual renaissance, his Diaspora brethren would choose this challenging but rewarding opportunity. The response to this invitation, however, remains dormant in the unwritten chapters of history.

Sitting in my home in Jerusalem, centuries later, I envision the modern day parallel. A leader steps forward and passionately describes the historic opportunity presented by the modern State of Israel. The gates of Zion are once again open and  Jerusalem beckons; our heritage awaits us and all of world Jewry can and must play a part.

I am told by those around me that my imagination has gotten the better of me. Prophecy today is limited to children and madmen. Even if these were the best of times, the likelihood of mass immigration by Jews from countries of security and plenty is chimerical. But these are the worst of times. Why would anyone come to Israel when the country is torn by war and terror and the frightening grip of mortality becomes tighter with every passing day?

I can only answer the question in the first person. I think about the window of opportunity which was presented when we made Aliyah. Little did we know then the kinds of challenges which we would face and whether or not we would have the endurance and spiritual strength to confront them. We were young and idealistic, our first born child was just a few weeks old and with a song in our hearts we made the quantum leap. When I look back, I realize that the decision was not merely anchored in innocence and in a romanticized version of Zionist dreams. My decision was forged through fire. It was the result of war.

It was 1973 and I was a student studying here in Israel. It was not long after the school year began that the High Holy Days were upon us. Yom Kippur that year presented a spiritually transformational experience in a way it never had before. Religious men in white robes and prayer shawls climbed into tanks on the Holiest day of the year and went off to war. Husbands, brothers and sons banded together to defend us in a sacred campaign for the sake of our people, our land and our beliefs. This scene imbued me with inexorable Zionist hope.

The clarity of that moment created my homecoming and opened a window which never closed. I was not able to make Aliyah for another seven years, but the die was cast. While in the Diaspora I worked toward the goal, setting up my own guideposts so that this dream would become a reality. My prayers were answered and my efforts rewarded. I was blessed.

But windows become misty, shades are drawn and the panes of glass are shattered. Constant war and struggle have given me a new way to view the expression stained glass windows.

We ask ourselves why we are exposing our families to such danger and we are hard pressed to answer others. There seem to be brighter windows of opportunity elsewhere.

But it is through the mistiness of the window that the scene of that fateful Yom Kippur replays itself in my mind. At that propitious moment, I found myself standing on sacred soil and vowed that the ancient and holy Land of Israel  threatened by modern  warfare, required me to stand my ground as another link in this great chain. At that point national history and personal history came together for me. The clarion call of Jeremiah called me home.

I am often asked how Diaspora Jewry can come to the aid of their Israeli brethren. Prayer vigils, letters, demonstrations, and expressions of support are sincerely appreciated. But for some this historic opportunity now beckons, presenting a unique window of opportunity. The pain which is experienced watching our struggles from the sidelines can be channeled into the energy to meet the formidable challenge of standing alongside us here on the front lines and taking a close look at this cherished vista of our collective national destiny.

Jews should always pray in a room with windows. The view will help them know what to pray for. It will enable them to pray for the vision to see historic rolling hills and to gaze beyond to landscapes of hope and blessing. This vision, this window of opportunity, may provide the inner courage to become an active part of Jewish national history.

(An expanded version of this article is found as “Symphony of Return,” chapter 4 of Waiting for Rain, by Bryna Jocheved Levy, published by the Jewish Publication Society and also as “Jeremiah Interpreted: A Rabbinic Analysis of the Prophet,” in Hearing Visions and Seeing Voices: Psychological Aspects of Biblical Concepts and Persons, edited by G. Glas, Netherlands: Springer, 2007). 

חלונות משׂכּית

הלכה לא מוכרת ברבים קובעת כי יהודי צריך להתפלל תמיד בחדר שיש בו חלונות. ההיגיון שבדבר הוא שאין זה משנה היכן היהודי מוצא את עצמו בעולם, לבו ונשמתו צריכים תמיד לפרוח, כשמבטו לכיוון ירושלים. אולם ייתכן שחלונות בבתי מקדש מעט מטרתם לסייע לנו להתמקד בחלון ההזדמנויות שאליו אנחנו מתוודעים באמצעות העבודה שבלב.

במשך אלפי שנים עלו תפילות של יהודים מעל לזמן ולמקום, בשעה שמחשבות וחלומות של המאמינים נסחפו לעבר הקדוֹשה שבערים. באמצעות חלונות התפילה הללו יהודים הצליחו להעלות לנגד עיניהם את מראות עיר השלום והקדוּשה. הם ראו תמונות של רחובות ירושלים מלאים בצחוקם של ילדים ובשלוותם של זקנים וזקנות המטיילים ברחובות. בציור האולטימטיבי, אמא ציון קורנת ומאושרת על שכל ילדיה שבו לגבולם.

במשך רוב ההיסטוריה היהודית נכנסו התמונות הללו לקטגוריה של חזיונות נבואיים לטווח רחוק, כמו נבואותיהם של ישעיהו, זכריה וירמיהו. בניגוד לנבואותיו המפורטות על החורבן, מציג ירמיהו בפרק נדיר ומלא רטוריקה של נחמה תמונה פנוראמית של המוני יהודים השבים ארצה בבכי ובצחוק.

   כִּי-כֹה  אָמַרָ ה’ רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׁמְחָה וְצַהֲלוּ בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם הַשְׁמִיעוּ הַלְלוּ וְאִמְרוּ הוֹשַׁע ה’ אֶת-עַמְּךָ אֵת שְׁאֵרִית יִשְֹרָאֵל:   הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי-אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה:    בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אוֹלִיכֵם אֶל-נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ כִּי-הָיִיתִי לְיִשְֹרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא:   (ירמיהו לא ו-ט)

 חכמי התלמוד (מגילה יד ע“ב) לקחו את החזון הנפלא הזה והציבו אותו בתקופה היסטורית. בתרחיש צבעוני ודרמטי הם הציגו את ירמיהו יוצא למסע למזרח להשיב הביתה את עשרת השבטים האבודים. במבט ראשון ההצעה התלמודית הזאת נראית בלתי אפשרית. כנביא העיקרי ביהודה במאה השישית, ניבא ירמיהו לשבטי יהודה ובנימין. במשך ארבעים שנה הוא פעל ללא לאות כדי להחזירם למוטב מבחינה רוחנית. איזה קשר היה יכול להיות לו לעשרת השבטים האבודים, שהוגלו מממלכת ישראל מאה שנים קודם לכן? הם כבר נטעו שורשים בגולה. מה דחף את ירמיהו להשיב את עשרת השבטים לארץ המובטחת?

על מנת להבין צריך ללמוד את הרקע. התמונה התלמודית נמצאת בשנת 622, כאשר יאשיהו הוא מלך יהודה. בעת שיפוץ המקדש מצאו אנשיו ספר תורה אבוד. דברי התורה בהתייעצות עם הנביאה הניעו אותו לתשובה אישית וקולקטיבית והוא החל במהפכה רוחנית. הוא, וכל עמו, הכריזו על נאמנות לאלוהי ישראל. העם התאחד סוף סוף תחת דגל האמונה באל אחד, הברית עם האל והערכים המשותפים.

אפשר רק לשער מה חשב ירמיהו. הגיעה השעה. לשם הגאולה היה צורך באחדות כל עם ישראל. הנביא לא שלל את זכות הגאולה מאיש. האמונה הבלתי מעורערת של ירמיהו בעם מאוחד הייתה חזקה יותר מראיית המציאות המפוכחת שלו. אם הייתה קיימת אפשרות להפיח רוח חיים במלכות מאוחדת, ירמיהו היה מוכן לעשות הכל כדי לכלול את כל היהודים, עד האחרון שבהם. תקוותו של הנביא הייתה שבשעת התחייה הרוחנית הזאת, אחיו הגולים יבחרו בהזדמנות המאתגרת והמתגמלת הזאת. ואולם, התגובה להזמנתו נותרה עלומה בפרקי ההיסטוריה שלא נכתבו.

כאשר אני יושבת בביתי בירושלים, מאות שנים מאוחר יותר, אני רואה בעיני רוחי את המקבילה המודרנית. מנהיג שצועד קדימה ומתאר בהתלהבות את ההזדמנות ההיסטורית שמציגה מדינת ישראל. שערי ציון פתוחים שוב וירושלים קוראת לשוב; המסורת שלנו מצפה לנו וכל יהודי העולם יכולים וצריכים לקחת בה חלק.

הסובבים אותי אומרים לי שהדמיון שלי גבר על ההיגיון. הנבואה מוגבלת היום לילדים ולשוטים. גם אם היינו חיים בזמנים טובים ביותר, האפשרות של הגירה המונית של יהודים מארצות שבהן יש ביטחון ושפע כלכלי לא יעלה על הדעת. אבל אנחנו מצויים בזמנים קשים ביותר. מדוע יבואו אנשים לישראל, כאשר הארץ שסועה בגלל מלחמה וטרור והפחד הלופת מפני המוות מתהדק מדי יום ויום?

אני יכולה להשיב לשאלה הזאת רק בגוף ראשון. אני חושבת על חלון ההזדמנות שנפתח כשעזבנו את משפחותינו ועלינו לארץ. ידענו אך מעט על האתגרים שיעמדו לפנינו, ובוודאי שלא ידענו אם יהיה לנו העוז הרוחני ויכולת הסבל להתייצב מולם. היינו צעירים ואידיאליסטים, ילדתנו הראשונה הייתה בת שבועות אחדים, ואנו קפצנו את הקפיצה הקוונטית הזאת עם שירה בלב. כאשר אני מתבוננת לאחור, אני מבינה שההחלטה לא הייתה מעוגנת רק בתמימות ובגרסה הרומנטית של החלום הציוני. ההחלטה שלי חושלה באש. היא הייתה תוצאה של מלחמה.

השנה הייתה 1973, ואני הייתי סטודנטית כאן בישראל. זמן קצר לאחר שהתחילה שנת הלימודים הגיעו הימים הנוראים. יום הכיפורים באותה שנה היה לי חוויה רוחנית מכוננת, כפי שמעולם לא חוויתי. אנשים דתיים בבגדי לבן ובטליתות עלו על טנקים בעצם היום הקדוש ביותר בשנה ויצאו למלחמה. בעלים, אחים ובנים התאגדו כדי להגן עלינו במערכה קדושה למען העם, הארץ והאמונה. המחזה הזה נטע בי תקווה ציונית נחרצת.

רגע זה של בהירות סלל את הדרך לשובי הביתה ופתח חלון שמעולם לא נסגר.  יכולתי לעלות לארץ רק לאחר שבע שנים נוספות, אבל הפור נפל. כשעדיין הייתי בגולה פעלתי לקראת המטרה הזאת והצבתי לי ציוּנים כדי שהחלום יהפוך למציאות. תפילותיי נענו ומאמציי נשאו פרי. נתברכתי.

אבל לעתים החלונות מתערפלים, התריסים מוגפים והזגוגיות מתנפצות. המלחמה המתמדת והמאבק העיקש הביאו אותי לידי ראייה מחודשת של הביטוי חלונות משכית.

אנו שואלים את עצמנו מדוע אנו חושפים את משפחותינו לסכנה שכזאת, וקשה לנו להשיב לאחרים. נראה כאילו במקומות אחרים חלונות ההזדמנות בהירים יותר.

ואולם דרך החלונות המעורפלים אני רואה שוב בעיני רוחי את התמונה של אותו יום הכיפורים הגורלי. באותו רגע של חסד מצאתי את עצמי עומדת על אדמת קודש, ונדרתי שהאדמה העתיקה והמקודשת של ארץ ישראל, שמאיימת עליה מלחמה מודרנית, דורשת ממני לעמוד על מקומי כחוליה נוספת בשרשרת העצומה הזאת. בנקודה הזאת ההיסטוריה הלאומית וההיסטוריה הפרטית התאחדו בקרבי. קריאתו הצלולה של ירמיהו קראה לי לשוב הביתה.

לעתים קרובות אני נשאלת כיצד יהדות הגולה יכולה לבוא לעזרת אחיה בישראל. עצרות תפילה, מכתבים, הפגנות והבעות תמיכה – כולם חשובים ביותר. אבל יש כאלו שההזדמנות ההיסטורית הזאת קוראת להם, ומציגה בפניהם חלון הזדמנות. הכאב שנגרם בצפייה במאבקנו מן הצד יכול להיות מתועל לאנרגיה שתפעיל את האתגר העצום שבעמידה לצדנו, כאן בקו החזית, ובהתבוננות במראה הנפלא של ייעודנו הלאומי הכללי.

יהודים צריכים להתפלל תמיד בחדר שיש בו חלונות. הנוף יסייע להם לדעת לשם מה להתפלל. הוא יאפשר להם להתפלל למען החזון, למען האפשרות לראות את הגבעות ההיסטוריות ולהתבונן אל מעבר לנופים של תקווה וברכה. החזון הזה, חלון ההזדמנות הזה, יכול לאפשר לכוח הפנימי להפוך לחלק פעיל בהיסטוריה הלאומית היהודית.

(תרגום ע”י שרה פוקס)

admin Uncategorized

NOTE: The Hebrew translation (by Sara Fuchs) follows the English version.

It is Yom Hazikaron, a day of tribute to all of those who have fallen in the service of our country. This year it is a particularly solemn day. On this day  a verse from  the Book of Leviticus resonates in my mind:

“Then I will remember my covenant with Jacob and also my covenant with Isaac and also my covenant with Abraham will I remember; and I will remember the land.“  I connect not only with our forefathers Jacob, Isaac and Abraham, but to all of the soldiers who bear the same names, who have fallen, in the past decades to uphold the covenant with this Land (Lev. 26:42).

This act of commemoration requires us to look back. The families of the fallen may have learned to accept their loss. This year, however, the day will be harder than ever, since so many new graves are freshly dug and so many wounds remain open. The death of our loved ones is part of our ongoing present. 

Today we need to recoup our collective strength and look beyond unbearable pain and loss for meaning. In this search for meaning I would like to share with you a personal custom, rooted in the ethos of the Bible, that reaffirms the day’s power.

On the eve of his first battle, Joshua was visited by an angel in the guise of an armed man. The angel commanded Joshua:

Remove your shoes from your feet for the place where you stand is holy (Josh. 5:15).

Joshua, the conquering general, was about to engage in battle. War would require painful moral decisions and difficult leadership challenges. Lives would, no doubt, be lost, morale would wane and uncertainty would loom. Joshua was not simply the military leader of his people, he was also their spiritual guide. It was at this point that he was told to remove his shoes. The gravitational pull of the historic landscapes and the long standing link with Jewish heritage demanded that he stand his ground. His feet touched the cornerstones of national destiny and only then was he prepared for war.

It is this biblical episode which filled my mind one Yom Hazikaron when  the siren blew. It was  ten minutes to eleven  and I rushed outside to find my place among people before the siren went off. The tribute paid and solace offered through the contemplative moments of silence are  best done in the community of others. The blast of the siren began and a blanket of quiet fell over the land. In a country where words fly the silence is all the more resounding.

During that moment of inner reflection I felt a strange and urgent need to  take off my shoes. There I stood – between stone and sky – with my bare feet touching the earth soaked with the blood and tears of so many soldiers.   This direct contact with the contours of the terrain strengthened  my commitment to continue their legacy, to sanctify their lives through building, planting and growing.

This simple act of taking off one’s shoes is a form of connection. It connected Joshua to his forefathers who traversed the land and to the Children of Israel with whom he traveled. It  also forged an unforgettable bond with his leader and teacher, Moses. Moses, too, received the same directive years before. He, too, removed his shoes as he stood at the burning bush and was commissioned to lead the Jewish people from enslavement in Egypt to revelation at Sinai. As his bare soles stood on sacred soil he experienced a surge of holiness. This defining moment transformed him into the leader who would secure the physical and spiritual survival of the nation.

On Yom Hashoah, Holocaust Remembrance Day, this biblical story also came to life for me. When the siren blares the unspeakable magnitude of this national catastrophe is contained in the silence of an entire nation standing at attention. The millions of voices which were silenced find partnership in the day’s collective hush.

I remove my shoes. Standing barefoot, in my home, on terra firma in the State of Israel is a statement of life having vanquished death.

Neither Pharaoh nor Hitler succeeded in writing the final chapter of Jewish history. Here we stand. The people of Israel, citizens of the State of Israel are still fighting daily and defiantly securing our foothold, building the future of Jewish nationhood.

With every passing year, this personal custom of removing my shoes during the siren blasts, both on Yom Hazikaron and Yom Hashoah, has become more significant to me. Even when our strength falters and our knees tremble we desperately need to secure our stand, to anchor ourselves on the same holy land as did Joshua, as did all of our soldiers. It is precisely at the most difficult of times that we must feel the ground beneath our feet. 

(An expanded version of this article is found in Waiting for Rain, by Bryna Jocheved Levy, published by the Jewish Publication Society.)

————————————————————————-

על אדמת קודש

יום הזיכרון, יום שחולקים בו כבוד לגיבורים שנפלו בשרות המדינה.

השנה זהו יום עצוב במיוחד. היום מהדהד בראשי פסוק מספר ויקרא:

“וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור” (ויקרא כו מב). אני מחוברת לא רק לאבותינו יעקב, יצחק ואברהם, כי אם גם לכל החיילים הנקראים בשמות הללו שנפלו בעשורים האחרונים על מנת לקיים את הברית עם הארץ הזאת.

פעולת ההנצחה תובעת מאיתנו להתבונן לאחור. משפחות הנופלים למדו אולי לקבל את האובדן. ואולם השנה יהיה היום קשה מתמיד, מפני שכל כך הרבה קברים חדשים נחפרו, וכל כך הרבה פצעים נותרו פתוחים. מותם של אהובינו הוא חלק מן ההווה שלנו.

היום מוטל עלינו לאסוף את העוצמה המשותפת שלנו ולהתבונן אל מעבר לכאב ולסבל הבלתי נסבלים ולחפש משמעות. במהלך החיפוש הזה אחר משמעות אני רוצה לשתף אתכם במנהג אישי, ששורשיו נעוצים באתוס של התנ”ך, והוא נותן משנה תוקף לכוחו של היום.

ערב היציאה לקרב הראשון שלו, זכה יהושע לביקור של מלאך במסווה של אדם חמוש בחרב. המלאך צווה על יהושע:

“של נעלך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד עליו קודש הוא” (יהושע ה טו).

יהושע, המצביא הכובש, עומד לצאת לקרב. המלחמה תובעת הכרעות מוסריות כואבות ומציבה אתגרי מנהיגות מורכבים. אין ספק כי יאבדו חיים, המוסר יתדלדל, וחוסר הוודאות יאיים. יהושע היה לא רק המנהיג הצבאי של עמו, הוא היה גם המורה הרוחני שלהם. בנקודה הזאת נאמר לו לחלוץ נעליו. כוח המשיכה של הנופים ההיסטוריים והקשר העתיק למסורת היהודית דרשו כי הוא יעמוד על הקרקע. רגליו נגעו באבני הפינה של הגורל הלאומי, ורק אז הוא היה נכון למלחמה.

התמונה המקראית הזאת הצטיירה בעיני רוחי באחד מימי הזיכרון בעת הישמע הצפירה. השעה הייתה עשר דקות לפני אחת עשרה בבוקר, ואני הזדרזתי למצוא את מקומי בקהל לפני שתישמע הצפירה. ההוקרה שאנו מוקירים והנחמה שאנו שואבים ברגעי ההרהור השקטים, מתקבלות טוב יותר בחברת בני אדם נוספים. קול הצפירה נשמע ומעטה של שקט כיסה את הארץ. במדינה שבה מתעופפות מילים, השקט נשמע חזק יותר.

במהלך אותו רגע של התבוננות פנימית חשתי צורך עז ומיידי להסיר את נעליי. עמדתי לי – בין אבן ושמיים – ברגלי היחפות על הקרקע הספוגה בדם ובדמעות של חיילים רבים כל כך. המגע הישיר הזה עם קווי המתאר של הקרקע חיזק את המחויבות שלי להמשיך את המורשת שלהם, לקדש את חייהם מתוך בניין, נטיעה וצמיחה.

המעשה הפשוט הזה של חליצת הנעליים הוא סוג של קשר. הוא קישר בין יהושע לבין אבותיו שהלכו בארץ ובינו לבין בני ישראל שאיתם נסע. המעשה גם חישל קשר בלתי נשכח עם מנהיגו ומורו, משה. משה קיבל אף הוא את הצו הזה שנים רבות קודם לכן. אף הוא הסיר נעליו מעל רגליו כאשר עמד לפני הסנה הבוער וקיבל את התפקיד של הוצאת העם היהודי משעבוד מצרים למעמד הר סיני. כאשר כפות רגליו עמדו על הקרקע המקודשת הוא חווה פרץ של קדושה. הרגע המעצב הזה הפך אותו למנהיג שהבטיח את הקיום הגשמי והרוחני של העם.

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, שוב התעורר הסיפור המקראי הזה לחיים במחשבתי. כאשר הצפירה זועקת, השיעור הבלתי אפשרי של השואה הלאומית מוכל בשקט של אומה שלמה הניצבת דום. מיליוני הקולות שהושתקו מוצאים להם שותפים בדומיה הכללית.

אני חולצת את נעליי. עמידה ברגליים יחפות על קרקע מוצקה במולדתי, במדינת ישראל, יש בה משום הכרזה שהחיים הביסו את המוות. לא פרעה ואף לא היטלר, לא הצליחו לכתוב את הפרק האחרון בהיסטוריה של היהודים. אנו עומדים כאן. עם ישראל, אזרחי מדינת ישראל, עדיין נלחמים יום יום ומבטיחים בהתרסה את מקום מדרך רגלינו, ואנו בונים את העתיד של האומה היהודית.

בכל שנה ושנה המנהג האישי הזה של הסרת נעליי בזמן הצפירה, הן ביום הזיכרון לחללי צה”ל הן ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, המנהג הזה מקבל יותר משמעות בעבורי. גם כאשר תש כוחנו וכאשר רגלינו רועדות, אנו חייבים להבטיח את מקומנו, לעגן את עצמנו אל אדמת הקודש כשם שעשה זאת יהושע, כשם שעשו זאת כל חיילינו. דווקא בזמנים הקשים ביותר אנחנו צריכים להרגיש את הקרקע מתחת לרגלינו.

 (תרגום ע”י שרה פוקס)

admin Uncategorized