A Time for War and a Time for Peace
ראו עברית בהמשך, למטה.
בס”ד
ערב שבת קודש פרשת ויחי
שבת חזק תשס”ט
“A time for being born and a time for dying…
A time for war and a time for peace”
“The death of our youths is as devastating as the destruction of the Temple.” (Eicha Rabbah 1:1)
Words pale in the face of this week’s tragedy in Gaza. However, the Bible gives expression to the experience in the tragic death of the High Priest Aaron’s two sons:
Now Aaron’s sons Nadab and Abihu each took the fire pan, put fire on it, and laid incense on it; and they offered before the Lord alien fire, which He had not enjoined upon them. And fire came forth from the Lord and consumed them; thus they died before the Lord. Then Moses said to Aaron:
“This is what the Lord meant when He said:
Through those near to Me I show Myself holy,
And gain glory before all the people”
And Aaron was silent. (Leviticus 10:1-3)
In Midrash Pliah, a compilation of riddles which the Rabbis left the readers to decipher, it says:
“And Aaron was silent. And what should he have said? On the eighth day circumcise your son.” (Lev 12:3)
Just exactly what the Rabbis had in mind is hard to say, however painful challenges on a personal and collective level present exegetical vistas of
interpretation.
The first time this midrash resonated in me was the day I got up from shiva for my father, R. Aharon Dov Seidman. On that very day, I gave birth to my first son, Aharon Dov Mordechai. It was Shabbat parshat Vayigash – where we read the verse: “nafsho keshura benafsho” – “his own life is so bound up with his”(Gen. 44:30(
I well recall while sitting shiva asking myself what was preferable: Having the baby remain inside me a broken vessel filled with such pain or bringing the baby into such a cruel and crushing world? In the words of R. Yuden, “The death of Aaron was so painful in the eyes of God tantamount to the shattering of the tablets.”(Lev. Rabbah 20:12) The decision was not mine to make – there is “a time for being born and a time for dying”. Indeed, Kohelet sums up the list by saying “He brings everything to pass precisely at its time” (Eccles 3:11)- “Et hakol asah yaffe bito.” Or, in the words of the Psalmist: “baerev yalin bechi velaboker rina.” One may lie down weeping at nightfall; but at dawn there are shouts of joy.” (Psalms 30:6)
The second time the midrash was brought to mind was when I traveled to Poland with a group of young women. I was the teacher. It was the Torah portion of Shemini — the story of the inexplicable death of Aaron’s two sons, Nadav and Avihu. The story frighteningly came to life as we stood in the death camps trying to fathom the deaths of 6 million Jews — a million and a half children. What could we say? As a teacher what could I teach? “And Aaron was silent…
And so I taught the midrash. “What should he have said? On the eighth day circumcise your son…” It was there in Poland that we women enacted a biblical covenant:
You stand this day, all of you, before the Lord your God…to enter into the covenant of the Lord your God…I make this covenant, with its sanctions, not with you alone both with those who are standing here with us this day before the Lord our God and with those who are not with us here this day. (Dt.29:9,14)
As young women who had their lives ahead of them we imagined some years down the road when they would build their families. Then and there we made a pact among us as women to bring one more baby into the world to fill the streets of Jerusalem with children as it says in Zacharia 8:5: “And the squares of the city shall be crowded with boys and girls playing in the streets”.
“On the eighth day you shall circumcise your son”…On the news this week they reported four fathers who were serving in Gaza and allowed out to visit their new sons in Hadassah Har HaZofim hospital.
Indeed, the power of “a time to for being born” brings comfort and victory over “the time of dying”. However, on a philosophical level the resounding silence of “And Aaron was silent” is the dark side of God. It causes us, on the one hand, to feel that chasm between us and the Almighty and on the other, the longing to renew the covenant since we have no one on whom to rely but on Him alone.
This was excruciatingly clear this week in wake of the horror of war. This demands of us to deeply introspect and to ask and answer painful moral questions and renders us helpless, wondering about how we can live with the paradox in “a time of war and a time of peace”.
Again we turn to the midrash: “On the eighth day renew the brit – the covenant.” But how to we approach the Almighty? What do we do?
Jeremiah the prophet describes the nightmare:
Hear O women the word of the Lord
Let your ears receive the word of His mouth,
And teach your daughters wailing,
And one another lamentation.
For death has climbed through our windows,
Has entered our fortresses,
To cut off babes from the streets,
Young men from the squares…
Immediately thereafter he directs us as to what to do, the requisite course of action, Imitatio Dei:
Thus said the Lord Let not the wise man glory in his wisdom;
Let not the strong man glory in his strength.
Let not the rich man glory in his riches,
But only in this should one glory
In his earnest devotion to Me,
For I the Lord act with kindness,
Justice, and equity in the world
For in these I delight declares the Lord. (Jer 9:19-23(
These three words guide us. May we merit “walking in His paths” and rescinding the evil decree!
Chazak, chazak, venitchazek,
Bryna Jocheved
בס”ד
ערב שבת קודש פרשת ויחי
“עת ללדת ועת למות…עת מלחמה ועת שלום”
“קשה הוא סילוקן של בחורים כחרבן בית המקדש” (איכה רבה א:א)
מול האסון הנוראי בעזה השבוע אין מלים כמו שנאמר:
“וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרן.”
ב מדרש פליאה חז”ל מנסחים חידות שהם השאירו לקוראים לפתור. ושם כתוב:
“וידם אהרן. ומה היה לו לאמר? ביום השמיני ימול בשר ערלתו”!
אינני מתיימרת לדעת למה בדיוק התכוונו חז”ל, אבל החוויות הקשות העוברות עלינו הן במישור האישי הן במישור הקולקטיבי מספקות לנו תובנות פרשניות לפענח את המדרש.
הפעם הראשונה שמדרש זה הדהד בי, הייתה ביום שקמתי משבעה לאבי אהרן דוב ובו ביום נולד בני אהרן דוב מרדכי. זו היתה שבת פרשת ויגש, ככתוב בפרשה: “נפשו קשורה בנפשו”. כשישבתי שבעה לא ידעתי מה יותר טוב: להשאיר תינוק בתוך כלי כל כך עצוב או להביא תינוק לתוך עולם כה אכזרי. “א״ר יודן: מפני מה נסמכה מיתת אהרן לשבירת לוחות אלא מלמד שהיה קשה לפני הקב״ה מיתתו של אהרן כשבירת הלוחות” (ויקרא רבה כ:יב).
ההחלטה לא הייתה תלויה בי, “עת ללדת ועת למות” ו “את הכל עשה יפה בעתו”, יום שקמתי אהרן נולד -לקיים מה שנאמר ‘ בערב ילין בכי ולבקר רינה’.
פעם שניה שנזכרתי במדרש, הייתה כשנסעתי לפולין כמורה עם קבוצה של תלמידותי, נשים צעירות. שבת פרשת שמיני הייתה:
וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִֹימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן: וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל-מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְֹאוּ אֶת-אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי-הַקֹּדֶשׁ אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל-תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא-תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל-הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל-בֵּית יִשְֹרָאֵל יִבְכּוּ אֶת-הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָֹרַף ה: וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן-תָּמֻתוּ כִּי-שֶׁמֶן מִשְׁחַת ָה עֲלֵיכֶם וַיַּעֲשֹוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה:
הסיפור קם לתחיה כשעמדנו במחנה השמדה, מול המוות של ששה מיליון יהודים — מיליון וחצי ילדים. מה נאמר מה נדבר ומה נצטדק? כמורה מה עלי ללמד? התשובה מגיעה ממדרש פליאה: “וידם אהרן.ומה היה לו לאמר”?
ושם בפולין אנחנו, ציבור הנשים,כרתנו ברית:
“אתם ניצבים היום כולכם לפני ה’ אלקיכם … לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם: לְמַעַן הָקִים-אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה-לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת-הָאָלָה הַזֹּאת: יד כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם: (דב’ כט:ט-יד)
גמרנו אומר כל אחת בלבה, שבבוא העת אחרי שכל אחת תתחתן ותקים משפחה, שתגדיל את משפחתה בעוד תינוק, בע”ה, למלא את רחובות ירושלים בילדים וילדות –כמקרא שכתוב: וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַֹחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ: (זכריה ח:ה) -” ביום השמיני ימול בשר ערלתו”!
ושוב השבוע מול המלחמה הקשה, המלים “וידם אהרן” חזרו. המצב הנוראי מעלה שאלות מוסריות קשות על דיני נפשות ומולידה בנו הרגשה חזקה של חוסר אונים, והמציאות דורשת חשבון נפש עמוק וכואב.
המלצת המדרש “ביום השמיני ימול בשר ערלתו” מהדהדת. ובחדשות מספרים על ארבעה אבות שנלחמו בעזה וקבלו רשות להשתחרר ולהגיע לבית חולים הדסה הר הצופים לפגוש לראשונה את בניהם שנולדו השבוע בהיותם בקרב. עת מלחמה ועת שלום – עת ללדת ועת למות.
ואמת נכון הדבר שכח החיים מנצח את כח המוות ומביא לנו נימה של נחמה. אבל זה לא פשוט. נשארת התחושה העזה של “וידם אהרן”..השתיקה רועמת.
במישור הפילוסופי “וידם אהרן” הוא הצד האפל של הקב”ה הגורם לנו מחד, להרגיש את הריחוק בינינו, הסתר הפנים . ומאידך, הרצון שוב לחדש את הברית. כי אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים.
אבל איך חיים עם הפרודוקס? איך נגשים אליו ית’-אש אוכלה-
ומה עושים?
בתיאור מחריד בירמיהו הנביא מתאר את הסיוט:
כִּי-שְׁמַעְנָה נָשִׁים דְּבַר ה’ וְתִקַּח אָזְנְכֶם דְּבַר-פִּיו וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה: כִּי-עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ בַּחוּרִים מֵרְחֹבוֹת: דַּבֵּר כֹּה נְאֻם-ה וְנָפְלָה נִבְלַת הָאָדָם כְּדֹמֶן עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה וּכְעָמִיר מֵאַחֲרֵי הַקֹּצֵר וְאֵין מְאַסֵּף: (ירמ’ ט: יט-כג)
ומיד אחר כך הוא מדריך אותנו מה לעשות, לתגובה המתבקשת, שמנוסח במונחים של “מה הוא אף אתה”:
כה אָמַר ה אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ: כִּי אִם-בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְֹכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה עֹשֶֹה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם-ה. (ירמ’ ט:כב-כג).
שלשת המלים “חסד,משפט, וצדקה” מדריכות אותנו, שנזכה ללכת בדרכיו ולהעביר את רוע הגזרה.
בברכת “רָאוּ עֲנָוִים יִשְֹמָחוּ דֹּרְשֵׁי אֱלהִים ויחִי לְבַבְכֶם”,
חזק חזק ונתחזק,
בריינה יוכבד